’רביעיית מיתרים’ נראה תחילה כעוד יצירת סיפורת משובחת אופיינית של אנה אנקוויסט, הסופרת ההולנדית הגדולה האהובה באירופה ובארץ. אבל ברבע האחרון שלו מצליח הרומאן הזה להפתיע אפילו את עצמו, כי הוא מתגלגל להיות טקסט מסוג שאנקוויסט לא כתבה מעולם, מעֵין מותחן פשע, ומסתבר שהיא שולטת להפליא בז’אנר, והאיפוק המפורסם שלה בוהק בו בלבוש חדש.
הסיפור ממוקם במרכז אמסטרדם, סביב נהר האֵיי וסירת־מגורים העוגנת בו, בעתיד קרוב האורב במרחק פסיעה, עתיד של עולם מנוכר, שבו אנו הולכים ומאבדים את הנכסים החברתיים והתרבותיים שלנו, וגם את הצורך בקשב אמפתי. הציניות של השחיתות השלטונית חוגגת, שרים ופקידים בכירים משוחדים ונסחטים, פושעים כלואים שולחים יד ארוכה אל מעֵבר לחומות הכלא.
ארבעת הנגנים החובבים – רופאה, בונה־כינורות, אחות ומנהל מרכז המוזיקה שנסגר – הנפגשים תדיר בסירת־המגורים לנגן מוזיקה־לשם־מוזיקה ברביעיית המיתרים, הם יוצאי־דופן: בלי מוזיקה היו אבודים. לכל אחד מהם, כך הולך ומתחוור, ”חבילה” משלו, ורִיק של שתיקה מרוחקת שורר בינם לבין בני־זוגם בהווה או בעבר. הרביעייה הקאמרית היא המפלט שלהם, המקום המזוקק של קשב וקרבה אנושית, אשר בו, בלי מלים, על כל אחד מהם להרגיש את כוונת שותפו ולתמוך בו, להוביל בעדינות או להניח לעצמו להיות מוּבל, ליזום מתוך התחשבות או להצטרף.
בעלילה מקבילה מתפתחת קִרבה מפתיעה מלאת נפש בין המורה הבכיר שלהם לצ’לו לפני שנים – היום זקן מותש בן למעלה מ־80, שאינו מסתדר עם חידושיו הטכנולוגיים של העולם – לבין נער מוסלמי, בן של מבקשי מקלט ממרוקו.
זרע פורענות שזורעת בנאיביות אחת מנגניות הרביעייה יזמן אל הספינה אורח לא־קרוא, שיאיים להפוך גם את המפלט המוזיקלי לאשליה