רביעיית מיתרים

ב־1936, הנאצים אינם אלא חבורה של אנשים קיצונים וגסי רוח בעיניו של שטפן נוימן בן ה־15, בן למשפחה יהודית עשירה ורבת השפעה ומחזאי מתחיל, שמגרש המשחקים שלו כולל את רחובותיה של וינה מזה ואת מערכת המנהרות הסבוכה שמתחתיה מזה. חברתו הטובה ביותר היא ז'ופיה־הלנה, נערה נוצרייה מבריקה, שאמהּ עורכת עיתון אנטי־נאצי פרוגרסיבי. אולם תמימותם ושאננותם של שני המתבגרים מתנפצת עם האנשלוס – כיבוש וסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית.

אך יש תקווה גם בימים האפלים ביותר. טרוס וייסמילר, חברת המחתרת ההולנדית, מסכנת את חייה כדי להבריח ילדים יהודים מגרמניה הנאצית למדינות שיסכימו לקבלם. מדובר במשימה שנעשית מסוכנת עוד יותר לאחר האנשלוס, כשיותר ויותר ממדינות אירופה סוגרות את שעריהן בפני מספרם הגדל והולך של פליטים המבקשים בייאושם להימלט.

דודה טרוס, כפי שהיא מכונה, נחושה להציל ילדים רבים ככל שתוכל. לאחר שבריטניה מעבירה חוק שמאפשר לה לקלוט ילדים פליטים מתחומי הרייך הגרמני, היא מעִזה לפנות לאדולף אייכמן – מי שעתיד לעזור להגות את "הפתרון הסופי של השאלה היהודית"  – כדי שיעביר לחסותה ילדים יהודים ושייתן את הסכמתו השקטה למבצע, במרוץ נגד הזמן להוציא ילדים כמו שטפן, אחיו הקטן ולטר וז'ופיה־הלנה למסע מסוכן בדרכם לעתיד לא בטוח בחו"ל. הרכבת האחרונה ללונדון הוא רומן היסטורי מרתק ומרגש המבוסס על הסיפור האמיתי של משלוחי הקינדר־טרנספורט והצלתם של עשרת אלפים ילדים יהודים מציפורני הנאצים.

מג וייט קלייטון היא מחברת רבי מכר של The New York Times. ספריה תורגמו ליותר מ־20 שפות וספרה הבלדרית מפריז ראה אור בעברית בהוצאת מטר. קלייטון היא בוגרת לימודי משפטים מאוניברסיטת מישיגן ומתגוררת בצפון קליפורניה.

"מסמר שיער... קלייטון ממחישה בחיות רבה את אומץ לבה ותושייתה של טרוס נוכח הסכנה הגדלה והולכת בשעה שהגבולות באירופה הולכים ונסגרים". – BBC

"תיאור מרתק, קורע לב ומעורר השראה של אנשים מן השורה שמקבלים החלטות של חיים ומוות בתקופה האפלה בתולדות העולם". – ג'רוזלם פוסט

אוֹ הנרי, בשמו האמיתי ויליאם סידני פורטר, הגיע לניו יורק בשנת 1902 וחי בה שמונה שנים בלבד, עד מותו ב־1910 בגיל ארבעים ושבע, עני וחסר כול. הוא נודע כשתיין מועד והשתייה "תרמה" לא מעט לבריאותו הרעועה ולבסוף למותו משחמת הכבד.

יותר מכול ניו יורק שבתה את ליבו. בכתיבתו בולטים כמה מוטיבים המתייחסים לכרך שאהב כל כך, לעיר שכינה "בגדד על הרכבת התחתית". הוא אהב מאוד את מגוון טיפוסיה ומאפייניה הייחודיים שלא מצא להם דומים בערים אחרות שהשווה אותה אליהן. גם כאשר הוא מתאר את פושעיה, שוטריה, סרסוריה, אנשי הדת המושחתים שלה, צביעותם של "שומרי הסף" שלה – הכול נובע מאהבה עמוקה לעיר, לטיפוסיה ולאופייה הייחודי. כרך בעל שלל צבעים וגוונים, צחוק ודמע, טיפוסים קשוחים בעלי לב רחום, רחמנים בעלי אופי, בעלי שפה בוטה. בזכות או הנרי מובאות כל התכונות הללו אל ציבור הקוראים. ניכר בסיפוריו הניו יורקיים הרצון העז של או הנרי להשתייך, להיות חלק מן העיר הנפלאה, האכזרית, הסנטימנטלית והאנושית הזאת.

ששת הסיפורים שבחרנו לקובץ צנוע זה עוסקים בהיבטים רבים של ניו יורק שאין־ספור גוונים לה. [המתרגם]

הדיכוי האכזרי של הצד המפסיד במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936 עד 1939 כלא גם את סיפורם של המובסים, כך שלא יסופר.

אכזריות השלטון של פרנקו לא פסחה על נשים. בספר הקול הרדום פורשת צ'אקון את סיפוריהן של אסירות מלחמת האזרחים שנכלאו בכלא ונטאס במדריד, והיא עושה זאת בעדינות ומתוך קרבה. חייהן הנחשפים בפנינו מעוררים בנו את הרצון לדעת עוד על הקולות הללו שהושתקו זמן רב כל־כך:

הורטנסיה הלוחמת, הנושאת בבטנה את התינוק של פליפֶּה, שעדיין נלחם בדיקטטורה, וחיה בידיעה שתוצא להורג מייד לאחר שתלד. פפיטה, אחותה של הורטנסיה, אשר מחוץ לכלא משמשת כשליחה בינה לבין בעלה. אלווירה בת השש-עשרה, שניסתה להימלט עם אמהּ מספרד, אך נעצרה. תומאסה, שכל משפחתה נזרקה מגשר, ועוד. 

סיפורן של גיבורות אלה חושף דף אפל ומצמרר בהיסטוריה המערבית בת זמננו, סיפור שהושתק וכמעט נשכח, ומתוכו עולים אומץ לבן וכוחן של אותן נשים. 

הרומן מבוסס על עדויותיהן של נשים ששרדו את מלחמת האזרחים הספרדית ונאסרו תחת המשטר הפשיסטי, כמו גם על סיפוריהן של אחרות שמתו במאבק למען החירות.

דוּלְסֶה צַ'אקוֹן (2003-1954) סופרת ומשוררת ספרדייה. יצירתה התרכזה בתיעוד הדיכוי של משטר פרנקו, ובמיוחד של נשים. צ'אקון פעלה רבות נגד אלימות מגדרית, ונגד מלחמות. בספרד קרויים על שמה בתי ספר, מוסדות ופרסים ספרותיים, כמחווה לאישיותה. הקול הרדום עובד לסרט דרמה.