כל הדרכים מובילות לרומא

"הקורא ימצא את עצמו בפני עלילות לא ייאמנו ויחשוב שאני המצאתי אותן להנאתי. ואילו אני להפך מכך. גרעתי מהן, הדעכתי אותן, שכחתי אותן. הדמויות שלי חיות. נתקלים בהן ברחובות פריז, בפרוורים. הלכתי בעקבותיהן בדרכים מאובקות, בבוץ ובשלג.

כתבתי את חייו של פונטאן מפיו שלו, כשהוא מכתיב לי אותן, אם אפשר לומר זאת כך. בדרך הייסורים שמשוטטים בה הנוודים המסתוריים האלה, המשונים, פונטאן הוא ישוע בלי שהאחרים הם הגנבים הטובים. 

אני מקווה שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, לגרום לנועזים הפזיזים להרהר, להפחיד את המאושרים. וכיוון שאנחנו נמצאים בצרפת, ארץ האירוניה המשעשעת, הצבתי את הפארסה בצמידות לדרמה ואת הליצן צמוד למַרטירים." ז'ול ואלֵס, 1866

הסיפור "פוֹנטָאן קרוּזוֹאֶה" הוא הִמנון לכבוד האדם, גינוי חריף לראיית  הדלות כפשע. ז'ול ואלס מעלה כאן את האירוניה לרמה של פגיון דוקר.

כולם אוהבים את אולגה אסבדו. מיליונרים עוזבים את נשותיהם בתקווה שהיא תיענה לחיזוריהם, מנחות חדשות הבוקר עולצות איתה בפינתה בטלוויזיה,
ונשות החברה הגבוהה מציינות בהתלהבות כמה מרשימה הצעירה הפוארטו־ריקנית הזאת, שבאה מרקע כה צנוע ובנתה לבדה עסק חתונות
משגשג. בקרוב תשודר תוכנית ארצית בהגשתה, וכל המדינה תדע את שמה. רק באמריקה. אבל הסיפור של אולגה אינו סיפור הצלחה אמריקאי אמיתי, והיא
הראשונה להודות בכך. שנים של מסכות והעמדות פנים הותירו עליה את אותותיהן. היא צמאה לאהבה ולמשפחה, אך מנפנפת כל גברבר שניגש אליה.
היא רוצה הכרה, חברה ועידוד, אך בזה לגילויי רגש משתפכים. יותר מכול, אולגה לא פתרה את תעלומת חייה: לאן בשם אלוהים נעלמה איִמהּ.
מאז הייתה אולגה ילדה תהו היא ואחיה להיכן עזבה אימם – לוחמת חופש, מבוקשת מסוכנת, עבריינית נמלטת. השמועות היו שהיא נראתה בקובה
וביערות פוארטו ריקו, שעסקה בהמרדה ובחימוש. אך לאחים היו רק מכתביה, ומילותיה הקשות מלוות אותם לכל אשר ילכו. האם יפגשו אותה אי־פעם שוב?
ומה יאמרו זה לזה אם כן?
רב־המכר העולמי החלום האמריקאי של אולגה אסבדו הוא רומן מיוחד ולא צפוי: מצד אחד דרמה קומית רומנטית, משעשעת ונוגעת ללב, ומצד אחר הרפתקה
חוצה יבשות, מותחת ומשלהבת. גונזלס מפליאה לתאר את רחשי הלב הפגיע לצד עימותים חובקי עולם, את חזית הקרב הרועשת ואת החזית
השקטה, המערערת לא פחות, של ילדה שמחכה לאיִמהּ.