שוֹן בִּיתֶל לא חלם לנהל חנות ספרים משומשים, אבל איכשהו, בגיל 31 , הוא מצא את עצמו בעליו של מבנה קצת מתפרק ושל כמאה אלף ספרים. כפי שביתל למד במהרה, להיות בעליה של חנות ספרים אין פירושו לשבת ליד האח המבוערת, לקרוא בנחת בספרים עבי כרס ולנהל שיחות עם לקוחות נבונים המשאירים בידיך ערמות של כסף. למעשה, המציאות הרבה פחות זוהרת והרבה יותר משונה.
ביומנו ביתל מספר בכנות ובהומור על שגרת החיים בחנותו, ועל עובדיה האקסצנטריים - כולל ניקי, העובדת הוותיקה ביותר שלו, שנוהגת להביא לו מעדנים מפח הזבל של הסוּפּר הקרוב. הוא מתאר את הלקוחות השונים – אלה שרק רוצים להראות כמה הם חכמים, הקמצנים הכרוניים, ובעלי החיבה הבלתי מוסברת לספרים על רכבות. הוא גם שופך אור על המסעות לרכישת מלאי מבתיהם של אספנים שנפטרו ועל שלל הטיפוסים שמאכלסים את עיירת החוף הציורית שבה הוא מתגורר.
ביתל כותב בהומור עוקצני ואפילו מריר לעיתים, אבל מבין השורות עולה שוב ושוב אהבתו לספרים ולאנשים שקוראים אותם. יומנו של מוכר ספרים הוא ספר לאוהבי ספרים, חנויות ספרים, חתולים ואנשים. הספר תורגם ל־ 29 שפות והיה לרב־מכר.
"מצחיק עד כאב." בוקליסט