ספר זה מנתח את היחס החברתי-הקהילתי וההלכתי כלפי שבויים יהודיים בתקופת המשנה והתלמוד. במהלכו נבדקים מצבים שונים שהוגדרו על ידי החכמים כ"שבי", נידונות הדילמות המעשיות שעוררו אירועים של שבי בחייו של השבוי, משפחתו וקהילתו, ונבחנים הפתרונות המעשיים שיצרו חכמים עבור סוגיות שונות שזימנה הנפילה בשבי, כגון הסדרת חובת הפדיון וחלוקת האחריות בין מעגלי שייכותם השונים של השבויים; סדרי קדימויות בפדיון שבויים; מעמדם האישי וזכויותיהם של שבויים; יחס כלפי שבויים ושבויות ששבו אל קהילתם ועוד.
לצד דיון בפן הממשי וההיסטורי של תופעת השבי בשלהי העת העתיקה, נחשף ומנותח בספר גם שדה השיח שהתקיים סביבה בקרב החכמים בפרט, ובקרב הקהילה היהודית בכלל. במישור זה מתגלים לעינינו תפיסות וערכים שנגעו לתחומים שונים בחיי הקהילות היהודיות בתקופת המשנה והתלמוד: הגדרתם של ה"ראוי" ושל ה"מגונה" ביחסים שבין הפרט לקהילה; הבניות מגדריות והגדרת ההתנהגות המצופה בהתאמה אליהן; אופנים ומטרות של שימוש בייצוגים ובדימויים של ה"אני"-היהודי ו"האחר"-הגוי, הן כייצוג לאדם הפרטי/הגבר ה"אחר" הן כייצוג לקולקטיבים לאומיים-דתיים. בסופו של דבר מצטייר לעינינו "שיח השבי" התלמודי כאתר טקסטואלי שבאמצעותו מתחולל פיקוח חברתי על בניה ובנותיה של הקהילה היהודית אף כשהם נמצאים מחוץ לגבולותיה הפיזיים של הקהילה.
"הספר מציג בפנינו ניתוח יסודי ומעמיק של נושא היסטורי והלכתי בעל משמעות אנושית מורכבת, שנוגע ליחס הקהילה היהודית לשבי בצורותיו השונות. הספר מצטיין בפירוש הזהיר של המקורות הטקסטואליים לפי מיטב המסורת הפילולוגית. כמו כן הוא מנתח את השבי בהקשר ההיסטורי של השלטון הרומי בישראל, והשלטון הסאסני, שבצילו חסתה הקהילה היהודית בבבל. יש בו השוואות מרתקות למשפט הרומי ולהשפעתו האפשרית בתחומים שונים של ההלכה, כמו גם עמידה על גבולותיה של השפעה זו לאור אתוסים שונים של שתי החברות. את הניתוח ההיסטורי הפילולוגי ממקמת שגית מור במארג תיאורטי נרחב של חקר הספרות, האנתרופולוגיה ולימודי המגדר. השילוב בין הגישות השונות הוא עדין ומבריק".
פרופסור משה הלברטל, החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר שגית מור היא מרצה בכירה במכללה האקדמית בית ברל. שימשה כראש החוג למקרא ולתרבות ישראל, וחוקרת ספרות חז"ל.