נדיר קאופמן משוכנע שהחיים מחייכים אליו בגיל 32. יש לו חברה אוהבת שצעירה ממנו בעשור (וגם בת של טייקון, שזה בדרך כלל בונוס), דירה שכורה לא רעה (עם בעלת בית מההפטרה), ואפילו סיכוי מסוים שפעם יקנו ממנו את אחד הפורמטים הטלוויזיוניים שהוא מנסה לפתח ממוחו הקודח, בזמן שהוא מחלטר בעבודות מזדמנות של ראש קטן.
בקיצור, אין לו שום סיבה להתלונן.
רק שאז החברה שלו מחליטה שהיא חייבת ללמוד ודווקא בירושלים, ומודיעה לנדיר שלא רק שהוא עובר לשם ביחד איתה, אלא גם מוצא עבודה קבועה ומגדיל ראש. כל מה שהוא לא מוכן לו עדיין.
החיים בירושלים מזמנים לנדיר מפגשים מטורפים ומוטרפים עם חבר כנסת רודף פרסום שלא מפסיק להסתבך, חברים במשבר גיל השלושים שלא מפסיקים להפתיע, שכנים שחיים בשלישייה, נשים שמעמידות את נאמנותו במבחן, ודמויות מעברו שהופכות את ההווה שלו לשקשוקה ירושלמית. כל אלה מציירים תמונה מדויקת ומצחיקה עד דמעות של דור שמחפש את עצמו במדינה שאיבדה את זה לגמרי.
לא לומד לקח, ספרו השמיני של זיו כהן.