אופרה אנטישמית?

קווים חוצים גבולות אינו רק שמו של הספר, אלא תיאור מדויק של מהות הקריקטורה הערבית עצמה: קו המבקש לפרוץ גבולות, לערער על מוסכמות, לחדד מתחים, ולעיתים אף להסית. זהו כלי עוצמתי, שבכוחו לשרטט תודעה ולעצב נרטיבים פוליטיים וחברתיים. עוצמתה של הקריקטורה גוברת בעידן הדיגיטלי, שבו דימוי אחד מסוגל לחדור לתודעה של קהלים רחבים בתוך רגע.

הרעיון לכתוב ספר שינגיש לקורא הישראלי את עולם הקריקטורות הערביות, נבט בי לאחר שנים של כתיבת הבלוג שלי "הקריקטורה השבועית של עידית" – מיזם מחקרי, שנועד לחשוף לפני הקוראים את הלך הרוח הערבי באמצעות שפה חזותית ישירה, נוקבת ומעוררת מחשבה. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל קריקטורה – ובעיקר בעולם הערבי, שבו חופש הביטוי מוגבל ולעיתים מדוכא – שווה אלף תמונות. היא אף משמשת כלי ויזואלי "עוקף צנזורה" להבעת הזעקה הבלתי נשמעת של הציבור.

באמצעות ספר זה אפשר לראות כיצד כמה משיכות מכחול פשוטות מסוגלות לעורר צחוק או זעם, לחזק זהות או לפרק אותה ולנווט את התודעה הקולקטיבית של מיליוני אנשים. זו הזמנה למסע בין קווים, שחוצים גבולות – גאוגרפיים, פוליטיים ורגשיים – ולמפגש בלתי אמצעי עם תרבות, שמדברת לא רק במילים, אלא גם, ואולי בעיקר, בתמונות. 

עידית בר

כל אדם במדינה הזאת צריך להכיר את השפה שבה מדברים שכנינו. אולי לא ברמה של עידית, שמצליחה להתווכח בערבית קולחת בערוצים ערביים שונים, להתמודד עם מנחים עוינים ותועמלנים אכולי שנאה, ובכל זאת לשמור על קור רוח. היא אף מראה עד כמה היא שולטת גם בכל הגינונים של התרבות הערבית, שכה חשוב להכיר כדי לשרוד במציאות שלנו. הערבית שלה כבר ממש כוח־על, ואני מרגיש שיש מישהו שמגן עלינו – ממש כמו סופרמן. 

אבל לעידית יש עוד שפה, שבה היא שולטת היטב: שפת הקריקטורה. הניתוחים שלה ליצירות של הקריקטוריסטים בעולם הערבי פותחים צוהר לנפשם של שכנינו, וחושפים את הפחדים, את התקוות ואת הכעסים, שמסתתרים מאחורי הקווים. לפחות בזכות ספר זה נוכל להתחבר קצת למה שקורה ממש מעבר לקו. 

אורי פינק, אומן קומיקס, יו״ר איגוד הקריקטוריסטים והקומיקסאים בישראל

עידית בר, בעלת תואר שני (MA) בלימודי המזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היא חוקרת ומומחית לחברה ולתרבות הערבית והמוסלמית. מרצה בארץ ובחו"ל, ומעבירה סדנאות בין־תרבותיות לתקשורת אפקטיבית עם העולם הערבי. יוצרת ומפרסמת תכנים בערבית, המציגים נקודת מבט ישראלית, לדוברי ערבית ברחבי העולם. מתראיינת בתקשורת הישראלית, הערבית והבין־לאומית. בוגרת יחידת 8200, עבדה במוסדות ביטחוניים, ומפקחת לשעבר על תוכניות לימודים באגף שפות במשרד החינוך.

גם אם לפעמים אנחנו מרגישים חסרי כוח, האמת היא שיש לנו יותר כוח מכפי שאנחנו נוטים להאמין.

לעתים קרובות אנו מניחים שהכוח מגיע לאלה בעלי הקול הרם ביותר או הנוכחות הסמכותית ביותר, אבל רוב מה שלימדו אותנו על כוח – איך הוא נראה, איך הוא פועל, ולמי הוא שייך – פשוט לא נכון.

לשחק בכוח, המבוסס על 20 שנות מחקר מדעי, מציע פרספקטיבה חדשנית ועמוקה על כוח ככלי נגיש ודינמי שאפשר ללמוד אותו ולגייס אותו לטובתנו. כוח אינו מוגבל לדרגים הגבוהים או לבעלי התארים. הוא מתקיים בכל מערכת יחסים, בכל אינטראקציה. הוא אינו רק עניין של היררכיה – אלא תוצאה של הצורך שלנו באחרים, של אמון והשפעה הדדית. ובפשטות, כוח הוא היכולת לשלוט במה שיקרה לאחרים כי הם זקוקים לנו למשהו. הוא נובע מן ההקשר, לא מאישיות.

דברה גרונפלד, הפרופסורית לפסיכולוגיה, מראה מדוע דווקא ההבנה שהכוח הוא משחק תפקידים יכולה להפוך אותנו לאנשים בעלי עוצמה אמיתית. היא מציעה להפסיק לחשוש מהבמה, ללמוד מתי לעלות אליה בביטחון (הבלטת הכוח) ומתי דווקא נכון לפנות מקום, להקשיב, ולפעול בעדינות (הצנעת הכוח).

לשחק בכוח מעניק כלים מעשיים להתמודדות עם כוח – בעבודה, בבית או מול עצמנו – ומלמד איך להשתמש בו כדי להגן על עצמנו ולהגיע להישגים, לגייס בעלי ברית, להתמודד עם בריונים ולגלם את הדמות הנכונה בכל סיטואציה. הוא מדבר אל מי שרוצה להשפיע, ומעוניין לעשות זאת בצורה אותנטית ואפקטיבית. כי כוח הוא לא תכונה אישית – הוא תפקיד שאנחנו מגלמים בסיפור של מישהו אחר.

דברה גרונפלד היא פסיכולוגית חברתית ופרופסורית בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת סטנפורד. עבודתה המחקרית התפרסמה בכתבי עת מדעיים, ב־The Wall Street Journal, ב־The New Yorker, ב־O: The Oprah Magazine וב־The Washington Post.

"ספר חכם ומתאים לזמננו על שימוש בכוח בחיי היום־יום – וחשוב לא פחות, על איך לא להשתמש בו". – דניאל גילברט, פסיכולוג באוניברסיטת הרווארד ומחבר להיתקל באושר (בעברית בהוצאת מטר)