"נפרדנו. ג'אבר ליווה אותנו. עוד אנו מכתתים רגלינו בין ערמות עפר שנתערמו מן ההריסה במעלה ההר, בדרך לרכב שלנו שהחנינו על דרך העפר הראשית, ג'אבר עוצר לפתע, מתכופף, מצביע על ציץ ירוק קטנטן שבקטנים שפילס דרך בין מפולת האבנים והעפר ואומר: 'הנבט הזה הוא זעתר שמתעקש לחיות.'" הרשימות המכונסות בספר זה מתארות מסע של היכרות אינטימית ארוכת שנים עם אנשים שמציאות היומיום הנכפית עליהם היא המציאות הקשה מנשוא של כיבוש מתמשך. אלה הם גם מפגשים מעוררי ענווה עם תעצומות הנפש המאפשרות לאנשים אלה, החווים אלימות ודיכוי, הרס, נישול ואובדן — להתעקש, כמו הזעתר, לחיות את חייהם, בבתיהם ועל אדמתם, לא כי האדמה שייכת להם אלא כי הם שייכים לאדמה.
מְחַברת הרשימות שכונסו בספר זה — אראלה דונייבסקי לבית משפחת שוב — נולדה וגדלה בחיפה. באמצע שנות הששים הגיעה במסגרת גרעין 'השומר הצעיר' לקיבוץ שובל שבנגב ומאז היא חיה בקיבוץ. כמדריכה בתנועת נוער ערכה אנתולוגיה של תרגומים מן הספרות הערבית. כמחנכת יזמה והגתה אראלה במחצית השנייה של שנות השמונים את המפעל "ילדים מלמדים ילדים" שבו התנסו בני נוער יהודים וערבים בתהליך ייחודי של לימוד הדדי. במחצית השנייה של שנות התשעים הייתה אראלה בין היוזמים והמובילים של סדנאות משותפות לישראלים ולפלסטינים בשכם ובעזה שעסקו בהתמרה של הסבל האישי הנובע מן הסכסוך, לכוח פנימי בונה ומשקם. את עושר אישיותה וניסיונה הביאה עמה אראלה אל קבוצה קטנה ובלתי ממוסדת שהיא הייתה ממקימיה ופועלת עד היום, כבר למעלה מעשרים שנה. חברי הקבוצה מבקרים בתכיפות ובהתמדה משפחות בכפרים פלסטינים בדרום הר חברון ובכפר סאלם ליד שכם.
בלב מציאות של סכסוך מתמשך, מציאות א־סימטרית, כוחנית ומדממת, מציאות של דיכוי והשפלה, אראלה בוחרת לרקום קשרים אישיים מתמשכים ועמוקים, קשרים של כבוד, אמון והדדיות, קשרי אהבה.