נולדתי פעמיים. לראשונה בינואר 1949, מיד לאחר המלחמה, ובשנית בסתיו של 1969, בהיותי בת עשרים. סיפור חיי שזור באהבתי העזה אל מקום שהיה שלי ואבד לי.
בשל כל אלה, אין זה מפתיע שהתוודעתי אל המוות עוד בטרם לידתי הראשונה, וזו הקדימה אך במעט את היכרותי עם העמק עטור ההרים, שנהר זורם בו ואיקליפטוסים מוריקים את מימיו. חשתי את סימני המקום לזמן קצר עם לידתי, ואחר כך נותקתי מהם, עוד לפני שזכיתי ללקק את עליו הבהירים של המלוח על הירדן, או להתרגש מגילוי הכלנית הראשונה עם בוא החורף במורד הגולש אל המים, או להתעלף מהקיץ המתיש בחומו. גם את קבר אבי מצאתי רק בהיותי בוגרת. את סבתא שרה לא זכיתי להכיר. ועל כך איני סולחת.
בעקבות התאהבות גורלית בפעיל ציוני כריזמטי מחליטה שרה, סטודנטית יהודיה בפקולטה לאמנויות בפראג, לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ שקם בראשית המאה שעברה בעמק הירדן.
יעל, נכדתה, נעקרה מהקיבוץ שבו נולדה אחרי שאביה נהרג במלחמת השחרור. כשהיא מגיעה במקרה לעמק בעת שירותה הצבאי היא מתוודעת לקורות חייה הסוערים של סבתה, שאותה לא הכירה כלל. יעל מבקשת ללמוד על סבתה ומכירה בתוך כך את עצמה. היא כותבת את הסיפור המשפחתי ואת סיפורה שלה תוך ליקוט פרטי חיים וסודות שהוסתרו במשך חצי יובל.
עוד מעט אור הוא רומן היסטורי המתרחש במקביל בפראג ובישראל של שנות ה־60, זהו סיפור עקירה ושייכות, על חיפוש מתמיד אחר זהות ושורשים, ומעל הכול מרחף כוחה המניע של האהבה.
אורנה קזמירסקי, ד"ר לספרות, בת קיבוץ בית זרע, גרה בתל אביב. מלווה ויועצת של בכירי מערכת הביטחון בתחומי חשיבה וכתיבה. זהו ספרה הראשון.