תחת הכותרת אמור מילה למעני מביטה יהודית רותם בתחנות בחייה, תוך שזירת זיכרונות, וידויים, תובנות וסיפורי חיים למארג מקורי, מרתק וחכם, חשוף ומעודן.
תשע המסות הכלולות בספר נוגעות בסתירות החיים ובמסתוריהם: בכמיהה למוות ובאהבת החיים, במתח שבין שתיקה לדיבור, בזקנה על שלל הפחדים והנחמות (כן, הנחמות) הגלומים בה, באהבה המאוחרת ובאהבה שלא מומשה.
במסה ביקורתית ואמפתית בוחנת הסופרת את יחסיה עם החברה החרדית ארבעים שנה לאחר שעזבה אותה. ובאותו מבט סובלני, כן ואוהב היא חוקרת את הזיקה והפער בין הכתיבה הספרותית לכתיבה המוזמנת, הנקראת, שלא בצדק, "כתיבת צללים".
אל המסות האישיות חוברים חמישה סיפורים קצרים, שגיבורותיהם הן נשים (וגבר אחד) מן העבר התנ"כי והמשנאי. באמצעות דמויות רחוקות אלה מנהלת רותם שיח עם בחירותיה, עם עברה ועם העתיד שהיא שואפת אליו, לנשים ולגברים כאחד.
זוהי יצירה אישית מפתיעה, נוגעת ללב ונועזת, המשלבת את האישי והאוניברסלי, את המפחיד והמנחם, את המושתק והנכסף, ואף שיש בה מן הסיכום והפרידה, היא תוססת, חיונית, מעוררת מחשבה ונושבת תקווה.
"כל אחת מן המסות היא חקירה עצמית, הליכה בדרך לא נודעת. אעז עוד ואומר שבכל אחת מהן נתתי את לבי, בכנות וברמת חשיפה גבוהה, עד כדי כוויית אצבעות..." (מתוך ההקדמה).