האלביתי והטכנולוגיה - יוחאי עתריה

דמיינו את גופכם כפסנתר. מילדות כל אחד מאיתנו למד לנגן שוב ושוב את אותה המנגינה, לפרוט על אותם הקלידים. ההרגלים הגופניים שלנו, כמו היציבה, נקודת המבט והשימוש שלנו בקול, מייצרים את שפת גופנו. כלומר הם מנגנונים שפיתחנו לעצמנו, וסיפקו לנו הגנה או צרכים אחרים. אך הם גם גורמים לנו לסגור דלת לחלקים באישיות שלנו. כך אנחנו הופכים שבויים במנגנונים שפיתחנו בילדות, ולא מעיזים לראות מה יקרה אם ״ננגן״ את עצמנו קצת אחרת.

הספר כי הגוף יודע – הבמה ככלי ריפוי הוא סיפור מסע אישי ומרגש, שהוביל את שרה פון שוורצה לפתח את השיטה שמתמקדת בהקשבה לגוף ולסיפור שהוא מספר. מתוך עבודתה כשחקנית, כבמאית, כמורה למשחק וכמנחת סדנאות, נולדה גישה אינטגרטיבית ייחודית, הרואה בגוף מצפן פנימי ומרפא טבעי, גישה המאפשרת לכל אדם, גם אם אינו שחקן, לגלות אמונות מגבילות, לשחרר חסימות ולכתוב מחדש את סיפור חייו.

הספר משלב בין תובנות מעולם המשחק לכלים מעשיים ולתרגילים שנועדו לעורר מודעות, דמיון ויכולת ביטוי. באמצעות התבוננות באופן התקשורת של כל אחד מאיתנו עם העולם, מוזמנים הקוראים להקשיב לגוף, להבין מה הוא מבקש לומר, וליצור תקשורת אחרת עם עצמם ועם העולם.

בינואר 22׳ חוותה שרה פון שוורצה אירוע סף־מוות שהוביל אותה להפוך את ניסיונה האישי לשיטה של ריפוי וטרנספורמציה. בספר כי הגוף יודע היא פותחת בפני הקהל הרחב שער לשיטה זו ומזמינה לגעת, לנשום ולהיזכר שהגוף יודע גם לרפא.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי.    

הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות.

יהודית או דמוקרטית  מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו. 

אנחנו, הישראלים, חושבים הרבה על מלחמה.

כמעט כל הזמן.

גם עזר גת חושב על מלחמה. הוא חושב עליה, חוקר אותה, כותב עליה, כל חייו.

לאחר שכתב כבר יותר מעשרה ספרים ארוכים הרבה יותר, בספר הקצר הזה גת מסדר את המחשבות שלו, בתקווה שיעזרו גם לנו לסדר את המחשבות שלנו. מחשבות על שאלות כמו ״מה זה ניצחון?" או ״מי מחליט, הצבא או המדינאים?" או "מה נכון יותר, להתקיף או להגן?" או ״מה עושים מול גרילה וטרור?" או ״האם בעתיד יהיו יותר או פחות מלחמות?"

תופעת המלחמה עברה שינויים גדולים לאורך ההיסטוריה. האם יש בניהול המלחמה גם משהו קבוע שניתן להגדיר ולהסביר? כדי לחפש תשובה לחידה הזאת, גת פונה להוגים כמו סון טסו, מקיאוולי, הובס, קלאוזביץ, ז׳ומיני, לידל הארט. הוא פונה לחניבעל, לנפוליאון, למלחמות העולם, למערכות באפגניסטן ובאוקראינה, ולמלחמות שלנו. הוא דן באבק השרפה, בפיתוח הטנק, בפצצת הגרעין. מרפרף במהירות על ההיסטוריה ולקחיה, מזהה את המהות, גוזר מסקנות חדות ולעיתים קרובות מפתיעות.

אנחנו, הישראלים, חושבים הרבה על מלחמה. הספר הזה יעזור לנו לחשוב קצת יותר טוב.