החלוץ הלחוץ - מיכאל ריינר

ארוחת ערב

אַתָּה רָצִיתָ חֲבִיתָה עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָצִיתִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עִם בָּצָל, בְּלִי בֵּיצָה

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַסְכִּים.

לָקַחְתָּ לְךָ סַכִּין וּמַזְלֵג מִן הַמְּגֵרָה

אֲנִי הוֹצֵאתִי כַּף.

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֵב כְּבֵדָה

וּבַמַּחְזוֹר הַפּוֹעֵם כָּתוּב שׁוּב חֻרְבָּן.

הָאֲוִיר מוּצָק, נִשְׁאָר בְּצוּרַת הַגּוּף

אִם נַעֲבֹר דַּרְכּוֹ, נוֹתִיר חוֹתָמוֹת אֲנִי מְאֻבָּנוֹת אַחֲרֵינוּ.

לְאָן נֵלֵךְ מִכָּאן?

"אֵין לָדַעַת מָה יִקְרֶה בַּשָּׁעָה הַבָּאָה", כותבת רינה לבנון, בספר ביכורים מרענן ולופת. חוסר הידיעה הזה, שהופך למצב קיומי של ממש, מעמיד את הדוברת בשירים בגובה עיניהם של ילדיה המבקשים שתעניק להם בטחון. אלא שלבנון מציעה דבר מה אחר – כנות מפליגה והתבוננות אמיצה: "אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו". ביד אמן, מצליחה לבנון לשרטט את נקודת שיווי המשקל המתערער ברגעי פחד, אכזבה ונטישה, ולשמוט את הקרקע תחת רגלי הקורא.

מול חוסר האונים הזה, מציעים השירים שני ערוצי פעולה. הראשון הוא הרחבת המבט החוצה, אל העצים, הפרחים ועונות השנה, שהופכים לעדויות לחיים ולכוחם לגבור על המשבר: "סַיְּפָן חָרְפִּי וָרֹד פּוֹרֵחַ פִּתְאוֹם / בְּלֵב תְּעוּקַת הַסְּתָו". השני הוא החיבור לדמיון. לעיתים הדמיון הזה מעמיד תמונות במימדים מיתיים, ולעיתים הוא מייצר אפקט קומי וגרוטסקי ביחס למה שנדמה תחילה למאיים. בשני המקרים, הוא מאפשר לה לעצב מחדש את יחסה אל העבר ולהתייצב באומץ מול ההווה והעתיד.

יוני דוד

רינה לבנון היא יוצרת בין-תחומית, יזמית ואשת-חינוך. מכהנת כְּרַבַּת-קהילה וחיה עם משפחתה על שפת השבר הסורי-אפריקני, בעמק החולה שבגליל העליון. חתך הזהב הוא ספרה הראשון.

על ראש הכרמל, מוקף בחורשות, עומד בניין בן שלוש קומות.

ומי גר בבניין? במשך עשרות שנים גרים בו בנחת השכנים. הם שמחים בבניין היפה, בשכונה המטופחת, ואף על פי שאין הם בהכרח חברים או קרובים, הם בוודאי דומים זה לזה יותר מכפי שהיו רוצים להודות.

עד שיום אחד מטפס במעלה המדרגות סבל ועל גבו מקרר גדול. משפחה חדשה שכרה את הדירה של משפחת סולובייצ'יק. ומה שהיה כבר לא יהיה.

השכנים החדשים הוא רומן ישראלי מותח ומעורר מחשבה על מה שרוחש מתחת לכותרת "חיים משותפים". ביד אומן, בהומור ואפילו באומץ רוקמת הסופרת רעיה טילינגר פסיפס ישראלי של דמויות שקשה שלא לסלוד מהן, אבל גם אי אפשר שלא לאהוב.