ציידת היתומים

המינגוויי – חתן פרס נובל לספרות ב־1954 – פרסם את ספר הסיפורים הזה ב־1927, בן 28. שורת סיפורים שבו שינתה את פני הספרות העולמית, והיא מן הפסגות המוּכָּרות המהוללות של הסיפור הקצר לדורותיו. 

משמו של הספר אין להסיק שנעדרות בו נשים. אבל במרכזו גברים הנתונים במה שנחשב טריטוריות גבריות קשוחות: הם לוחמים, מתאגרפים, מעסיקים אותם כוח, גבורה וכבוד־עצמי, הם אפילו עומדים לרצוח. כמה מהם מתרחקים מנשים, או מתקשים להתקרב אליהן, או נמצאים על סף פרידה מאשה, אך כמעט בכל הגברים־בלי־נשים הללו מתגלות פגיעוּת ומלנכוליה, והם נושאים בחוּבָּם תכונות סטריאוטיפיות נשיות. הם מתמודדים, תוך כדי ויתור, עם חולשתם, עם שלהי הקריירה שלהם, עם תבוסתם ופרישתם, מודעים לכזב שבגבורתם. "אני לא הייתי בז־צַיִד", אומר על עצמו המחבר־המספר, המלגלג על מדליית הגבורה שקיבל מממשלת איטליה במלחמת־העולם הראשונה.

הסיפור הקצר של המינגוויי ניחן בתחכום ספרותי יוצא־דופן, המוסווה במראית־עין של פשטות תחבירית, חסכנות לשונית, איפוק ומינימליזם. בסגנון לא־מעורב כביכול, המתרחק מדרמטיות, בלי פרשנות מנתחת של המספר, בהתנזרות מכְּניסה אל נפשות הדמויות, בהשתקה ובהחבאה של רגעים צעקניים, תוך שהחומרים הקריטיים מובלעים, סיפוריו של המינגוויי 'מספרים את עצמם' כמו במסירה אובייקטיבית דמוית מחזה: רוב הטקסט מוקדש לדיבורי הדמויות ולשתיקותיהן, למעשיהן ולסובב אותן, ולא למחשבות ולרגשות שלהן. אך למרות האקלים החסכני נראה הטקסט כמוצף במלאות ריאליסטית לא סלקטיבית של פרטים 'לא־מהותיים', וביריעות של דיבורים על עניינים־של־מה־בכך.

המינגוויי עצמו אפיין את הסיפורת שלו כאמנות של קרחון, שרק שמינית ממנו נעה בהוד מעל פני המים ורובו מוסתר, מבלי שניאלץ לחשוד שהמחבר אינו יודע את מה שהוא משתיק. יתר על כן, הסיפורים הקנוניים של המינגוויי לעולם אינם מה שחשבנו שהם במבט ראשון. המבט השני חושף סיפור אחר מזה שדימינו לקרוא, דמות אחרת שעומדת במרכז, או פרספקטיבה אחרת שממנה נפרש הסיפור. מעבר לפשטות המדומה מתגלה המינגוויי כאשף נדיר של תחכום ותִחבּוּל ספרותי.

סיפוריו של המינגוויי חשדניים כלפי אידיאולוגיות, אמונות, קודים, תוויות, הכרזות ומלים. כל אלה נחשפים בקוצר־ידם, כרעועים ומכזבים במגעם עם המציאות. לכן עדיף לו לקמץ בהם, לדבר באמצעות מה שמובן מן השתיקות.

בתרגום המצוין, הקשוב לניואנסים, של משה רון זוכים הסיפורים הללו, סוף־סוף, גם לנוסח ראוי והולם בעברית.

צרפת, מלחמת העולם השנייה. בזמן שבו החשיכה משתלטת על אירופה, אלפי ילדים יהודים־צרפתים מופרדים ממשפחותיהם ונשלחים ע"י משטר וישי, השלטון הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים, למעונות ילדים ברחבי המדינה. שלוש האחיות לבית קורמן ושלוש האחיות לבית קמינסקי, שמצאו עצמן מנותקות מהוריהן, מוצאות זו בזו מעט נחמה, אחווה וסיכוי לשרוד.
עשרות שנים מאוחר יותר, הסופרת קלואה קורמן, קרובת משפחה של האחיות קורמן, יוצאת למסע כדי להתחקות אחר עקבותיהן. היא שוזרת את מכתביהן האחרונים, עדויות ניצולים ומסמכים מצמררים לכדי ממואר ספרותי נדיר בעוצמתו. זהו סיפורן האמיתי, הנוגע ללב, על האומץ לשרוד, על האחווה שלא ניתן לשבור, על הזיכרון שאסור להעלים, ועל חוסן נפשי בלתי נתפס של ילדות, שאסור לשכוח.
כמעט אחיות הוא יצירת מופת על זיכרון ושכחה, על הבנאליות של הרוע, ועל הניסיון להשיב פנים ושם לילדות שנמחקו.
"הספר מעניק לגיבורותיו חיים חדשים והנצחה יקרת ערך." לה מונד
"גורלן של שש ילדות קטנות מסופר בעדינות ובגובה עיניים של ילד." טלרמה
"כתיבה מוקפדת ונעדרת פאתוס שמביעה בכל מילה רגש מדויק." ביבליוסרף

אהבה, התחלות חדשות, והנחמה שאפשר למצוא בין דפיו של ספר טוב

כשהחבר של טקאקו בת ה־25 מספר לה שהוא מתחתן עם אחרת – לבה נשבר. באי־רצון היא מקבלת את הצעתו של סאטורו, הדוד המוזר שלה, לגור בחינם בחדר הקטנטן שמעל החנות שלו. 

חבויה בג'ימבוצ'ו שבטוקיו, חנות הספרים של מוריסאקי היא גן עדן לחובבי קריאה. היא ניצבת בבניין עץ ישן בפינת רחוב שקטה ועמוסה מאות ספרים משומשים. החנות היא בבת עינו של סאטורו, אשר מקדיש לה את חייו מאז שאשתו עזבה אותו לפני חמש שנים. 

טקאקו מקווה לנצל את השלווה כדי לרפא את לבה השבור, אך מגלה להפתעתה עולמות חדשים בין ערימות הספרים אשר ממלאות את החנות. ככל שהקיץ מפַנה את מקומו לסתיו, סאטורו וטקאקו מגלים שיש להם במשותף יותר ממה שחשבו תחילה. ולחנות הספרים של מוריסאקי יש מה ללמד את שניהם על החיים, האהבה וכוחם המרפא של ספרים. 

כתוב להפליא ומרגש עד עומק הלב, ימים בחנות הספרים של מוריסאקי יקסום לכל מי שנאלץ להתאושש מלב שבור. זהו רומן הביכורים של סטושי יגיסאווה (יליד 1977, יפן). הספר עובד לסרט עלילתי והיה לרב־מכר עולמי.

"מלא קסם אמיתי, הומור ורגש... מעורר מחשבה על יחסי משפחה ואהבה." 
ג'פּן טיימס