בתחילת חודש דצמבר בשנת 1926 נעלמה הסופרת אגתה כריסטי לאחד־עשר ימים, לאחר מריבה עם בעלה, שביקש לבלות את סוף השבוע עם המאהבת שלו. פגועה ונסערת יצאה אגתה כריסטי מביתה, ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. הסיפור עורר עניין תקשורתי עצום, שכן כריסטי כבר היתה אז סופרת ידועה. מאות שוטרים הוקצו לחקירת ההיעלמות, פרס כספי הוכרז, ואפילו הסופר ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, הצטרף לחיפושים.
פרשת היעלמותה האמיתית של הסופרת המצליחה משמשת סיפור מסגרת לספרה של נינה דה גרמונט, שנכתב כמחווה לעלילות המתח של כריסטי. הרומן שלי עם כריסטי בוחר, עם זאת, בנקודת מבט מפתיעה, זו של נאן או'די, המאהבת. דרכה אנחנו מתוודעים לסיפור האהבים עם בעלה של כריסטי, וכן לסיפורה שלה. שני אלה נכרכים זה בזה, וכמו בעלילות מתח טובות, אין דבר בין הנחות היסוד הראשוניות שלנו כקוראים לבין הפרטים המתבררים בהמשך.
ועם זאת, הרומן שלי עם כריסטי אינו ספר בלשי, כי אם ספר על יחסים שכאב מניע אותם, יחסים בין גברים ונשים, בין חזקים ומוחלשים, ועל המתח שבין הציווי החברתי להתנהג כיאות לבין הרצון העמוק, הבסיסי, לשבור את הכלים ולהיעלם.
הרומן שלי עם כריסטי זכה לשבחי הביקורת, תורגם ל־22 שפות והיה לרב מכר עולמי.