יעדות

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.