למה בטהובן? בגלל הסונטה לאור הירח, בגלל השביעית, בגלל הארואיקה, בגלל הסונטה לצ׳לו מספר 3, בגלל התשיעית, בגלל ההאמרקלוויר, בגלל הקונצ׳רטו לכינור בלה מז׳ור, בגלל וריאציות דיאבלי. מעולם בתולדות המוזיקה ״לא היה מלחין שגאוניותו זוהתה בן רגע והוכרה לאורך זמן בשלמותה״. אין עוד מלחין ״תובעני כל כך, עקבי כל כך ורציני כל כך בדרישותיו מעצמו וממאזיניו״.
את התובענות הזאת, את הרצינות הזאת, נורמן לברכט מנסה לתרגם למילים, למשפטים, לפסקאות מכושפות.
אולי כבר הכרתם את לברכט, בזכות ספרו הסוחף גאונות וחרדה. ואם הכרתם, אתם יודעים לאיזו חגיגה לצפות. בטהובן, הוא כותב, ניצב ״בצד שייקספיר, דה וינצ׳י ומיכלאנג׳לו כעמוד תווך של התרבות המערבית״. ועוד הוא כותב: ״בלי בטהובן לא היו וגנר, ורדי או מאהלר, לא נינה סימון, לא מייקל ג׳קסון ולא ג׳ון ויליאמס, לא אָלאנה, ליזוֹ או ג׳סטין ביבר״. ואם זו לא סיבה לקרוא ספר, אין לדעת מה כן.
בדהרה הקצבית שלו מיצירה ליצירה לברכט פותר את תעלומת ׳פור אליס׳ ועוד כמה תעלומות שנקשרות באהובותיו של בטהובן. והוא עוקב אחר גלגוליהן המשונים של יצירות מופת. והוא מדווח על יחסיו של בטהובן עם פטרונים ועם מבצעים. ועל קונצרטים שהסתיימו בדרמה סוערת. ועל שאגת החירשות המצמיתה. הוא מספר על המלחין, על יצירותיו, על מורשתו, על מבקריו, על אוהביו, על מבצעיו הנפלאים.
למה בטהובן? לספר המיוחד הזה צריך לקרוא ולהאזין כדי להבין. לקרוא – ולהאזין. מאה פרקים. כל פרק עוסק ביצירה מיוחדת. לכל פרק הותאם ביצוע מיוחד. כל פרק מחלץ תובנה מרעננת מתוך מהומת חייו של בטהובן, הכאוטי, הכועס, המתפרץ, הדכאוני, הגאוני.