מצרפי המקרים

קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו. 

תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר. 

אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו. 

זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר."

צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: אלוהי התשוקות הבוערות, אמת, אוטהון, זמן הלב, היד שהוציאה אותי להורג (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד). 

איה, נערה ישראלית בת שש עשרה, נודדת לבדה בחוצות לונדון. היא ישנה בחצרות של בתים, מתקלחת בשירותים ציבוריים, אוכלת שאריות משולחנות של בתי קפה, לומדת לזהות סכנות ולחמוק מהן. איה זועמת על הוריה, שכפו עליה הגירה לעיר קרה וזרה. היא מתגעגעת לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס, לים ולחברות שלה, אך יותר מכול היא מתגעגעת ליוני אחיה, שנותר בישראל כדי להתגייס. חודשים היא מתחננת בפני הוריה שייתנו לה לחזור, וכשזה לא קורה, היא בורחת. במהלך שיטוטיה היא פוגשת את ג'יימס, מהגר מג'מייקה, שהופך לידידה ומושיעה. הוא שיחזיר אותה בסופו של דבר אל הוריה, אבל שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. בריחתה של איה חושפת ומעמיקה סדקים שמאיימים כבר שנים על משפחתה.

חמש עשרה שנים אחר כך, איה כבר אישה נשואה, ללא ילדים, חיה בגליל בתחושת חוסר שייכות. נסיעה גורלית אחת מטלטלת את מהלך חייה ומציבה אותה ואת משפחתה בצומת דרכים. טינות נושנות צפות ועולות, יחסים עכורים מגיעים לידי פיצוץ, וברקע – סיפור אהבה ישן, אסור וסודי שממשיך להטיל את צלו. החלטות קשות יתקבלו, לבבות יישברו אבל משהו חדש יתחיל בחיי המשפחה הקטנה, טרופה אך עדיין אוהבת.

ביד רגישה ובוטחת ובשפה קולחת וצלולה, בוראת אילנה וייזר־סנש סיפור רב־שכבות, המאוכלס בדמויות פגומות, מורכבות ואנושיות להכאיב, שחייהן נשזרים אלה באלה. זה לא הבית עוסק בזהות, הגירה, זרות ותשוקה, ומתכנס לשאלה אחת שמרחפת מעל ראשן של הדמויות – מהו בית, והאם כל בית, אפילו פגום, עדיף על היעדרו? 

אילנה וייזר-סנש היא סופרת ישראלית. וייזר-סנש כתבה עד כה שלושה רומנים: על בהונות (הקיבוץ המאוחד, 2017); מתוך הגוף (הקיבוץ המאוחד, 2001); חלונות כפולים (ידיעות ספרים, 1995); זה לא הבית הוא הרומן הרביעי שלה.