לב של איש ברזל

ספרו החדש של ישראל המאירי, להפנות את הראש ולראות, עוסק בנושא שרק מעטים נוגעים בו: העיבוד הדרמתי. חלקו הראשון של הספר עוסק ביחסי מקור ועיבוד בדרמה הקלאסית והישראלית; תחילה, מבט על מעבדת העיבוד הדרמתי בטרגדיה היוונית ובזו של שייקספיר, ובהמשך הספר המאירי מקיים דיון ביחס לעיבוד הדרמתי בתיאטרון הישראלי: ממשה שמיר, נתן שחם, ויהושע סובול, ועד לחנוך לוין. עיון מיוחד מוקדש לעיבודיהם הדרמתיים של ניסים אלוני ויעקב שבתאי, ולנתן אלתרמן.

"בשפה חיה ובהירה ישראל המאירי מביא ראייה מחודשת ביחס למיתוסים המכוננים של התיאטרון, במיוחד התיאטרון הישראלי: המיקוד האובססיבי הוא בנושא העקדה, הקורבן וההקרבה, וכן, באופן רחב יותר, המשיכה אל המוות כמניע פסיכולוגי-רומנטי בתרבות ובאתוס הישראליים. הספר עוסק בעיבוד של ארבעה מיתוסים יסודיים: אדיפוס, אורפיאוס, דון ז'ואן, והעקידה/צליבה; בעקבות העיבודים המכוננים הללו עולות שאלות על מאבקו של האדם מול נשותיו, מול זכרו, מול תשוקת הכיבוש שלו, מול ייסורי מצפונו, מול האל, הבשורה והברית, המשכיות הדורות, הישארות הבן החי או קידוש נפילתו ומותו. בדרכו הייחודית ספר זה מאפשר לימוד והיכרות עם יצירות רבות, תוך שהוא מוקיר את היוצרים הגדולים ואת המתרגמים החשובים של התיאטרון הישראלי".

עילי ראונר

בחלקו השני של הספר מובאים שלושה עיבודים דרמתיים של המחבר עצמו: "יוליה", על פי סטרינדברג; "עוולה", על פי י. ח. ברנר, ו"סימביוזה", על פי רומן של ישראל המאירי.

"זו הצגה מעניינת ביותר […] מתחת לקליפה ההיסטורית מועלות כאן בעיות יסוד של המפעל הציוני, אשר להן משמעות אקטואלית ביותר".

בועז עברון – על "עוולה"

"המאירי שוטח רפרטואר של קשרים שמנהל הגיבור ושנעים בין טפילות ליחסי טורף-נטרף […] זו אלגוריה על התרבות המתגלה במיתרים הדקים ביותר באדם, על המבנה הכוחני של יחסי שולט-נשלט, עבד-אדון".

שמעון אדף – על "סימביוזה"

ישראל המאירי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, פרסם שלושה-עשר ספרי פרוזה; מחזותיו הוצגו ב"הבימה", בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בתיאטרון "הסטודיו" ובתיאטרון "הסימטה", ולאחרונה המחזה "צרוב באור", ב"המרץ 2". ספרו "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס", ראה אור ברסלינג (2013).

ספרו החדש של מנשה כהן, זהות חבולה, מתאר נפגעי נרקיסיזם אשר נשחקים מהזדהות טראומטית עם מתעללים, ואי לכך נותרים במצב של ניכור ביחסים עמם. מדובר במצבים של קיפאון פוסט-טראומטי שבו לא ניתן להתרחק מהמתעלל ולא ניתן להתקרב אליו, מצבים שבהם התוקפן שבחוץ והתוקפן שהופנם שוחקים באופן מתמיד את נפש הקורבן שנעשה חסר אונים. התפתחות הזהות של הקורבן משתבשת, והוא כסובייקט נשאר כלוא במעין פקעת נפשית-גופנית שמנותקת מהחלל ומהזמן מבלי יכולת להיחלץ.

המחבר מעלה כאן טראומות זהות שונות הנוצרות אצל ילדים להורים נרקיסיסטים, ילדים אשר נמצאים בעיסוק נפשי טורדני של חיפוש עצמי, סובלים מלחץ נפשי, ניתוקים ומרגשות אשם קשים. מהנושאים המרכזיים המתוארים בספר: לחיות בחרדה מתמדת, להיות כלואה בתוך עצמי, לחיות לפי הדוקטרינה של השבט, לחיות באשמה מתמדת, להלך על חבל דק, וכשכלו כל הקיצין להיזרק לרחוב בחוסר כול. למרבה הצער, מי שסבל מהזדהות עם התוקפן נוטה לעיתים לשחזר את הדפוס הזה ביחסים עם אחרים, וכך מתהווה העברה בין-דורית של  יחסים סאדו-מזוכיסטיים.

"כשאתה אוהב ומעריך מישהו (הורה, בן זוג) והוא תוקף אותך פיזית או מילולית אתה נעשה מבולבל, חצוי, מתקשה להתקרב, רוצה להתרחק. איך מתגברים על הפגיעה והבלבול? בדרך כלל לא ממש מתגברים, בוודאי כשהיא מתרחשת בגיל הרך, אבל מנסים לעשות מניפולציה לנפש שלנו: מאשימים את עצמנו שאנחנו גרמנו לזה וגם שאנחנו אחראים על הרוע, מנסים להתגונן ולהדוף, אולי מנסים להתרחק אבל זה לא עוזר, מתנתקים מהקשר ואז סובלים בפנים מרגשות אשמה וזוכים להתקפות מהפוגע" (מתוך הספר).

מנשה כהן הוא פסיכולוג קליני בכיר, מטפל בפוסט-טראומה ובנפגעי נרקיסיזם. ספרו "פתאום אביב בסתיו" (הוצאת כרמל, 2015) נכתב בשיתוף עם סמדר גונן. "זהות חבולה" הוא ספרו השלישי בנושא נרקיסיזם. שני ספריו הקודמים בנושא, "הדמות מאחורי המראה" (2020) ו"מי רוקד עם הנרקיסיסט?" (2022), ראו אור בהוצאת רסלינג.