לב של איש ברזל

תפיסת הסמכות ההורית בחברה הערבית בישראל מציע מבט חדשני ומעמיק על אתגרי ההורות בעידן המודרני, מנקודת מבט פסיכואנליטית. ניסיונו הטיפולי והמחקרי של ד"ר יאסר בשיר מוצא ביטוי בעיון מעמיק ומרענן בחינוך ובתרבות הערבית בישראל, תוך בחינת ההשפעות התרבותיות, הדתיות והחברתיות שמעצבות את דפוסי הסמכות ההורית. בחינה זו מבררת כיצד משפיעים שינויים חברתיים מודרניים על האופנים בהם ההורים בחברה הערבית מַבנים את יחסי הסמכות והחינוך בביתם.

מכלל הכתוב מתגלה פרספקטיבה אקטואלית ועמוסת תובנות חדשות על אודות הדרך בה נתפסת הסמכות ההורית בקונטקסט של שינוי חברתי ותרבותי מהיר. המסקנות המתקבלות בקריאתו מאירות באור חדש את הדינמיקה העכשווית בין דור ההורים לדור הצעירים בחברה הערבית, בישראל של ימינו.

בצד תרומתו המחקרית של ספר זה, חורג ערכו מהעיון האקדמי גרידא, באשר הוא פונה אל כל הורה, מורה או חוקר בתחום החינוך. קהל קוראים מגוון זה ימצא בספר שלפניו כלים להבנת האתגרים המורכבים של החברה הערבית בישראל, להבנת הזולת ולהבנת עצמם.  

ד"ר יאסר בשיר, פסיכולוג מומחה־מדריך, מומחה בתחום הפסיכואנליזה וההורות, עם ניסיון של שנים של עבודה אקדמית והדרכה, מביא עמו ניסיון עשיר בעבודה עם משפחות.

מדוזות

הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹת

לְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.

אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.

זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַ

אוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.

מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,

גּוּף רַךְ עַל הַחוֹף

בְּקֶבֶר אֲחָיוֹת.

אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת.

אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָן

מֶדוּזוֹת מֵתוֹת,

אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.

שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה.