מבוא למתודה של לאונרדו דה וינצ'י

״המחשבה על בני, בן השלוש שמחכה לי במשך שנתיים, כשאני קבור בגיהינום של החמאס, נתנה לי כוח לשרוד את העינויים הקשים והאכזריים ביותר, את ההתעללות הנפשית ואת הניסיונות לשבור אותי, להכות ולהרעיב אותי עד הקצה. הם נהנו ממראה המוות, ואני התפללתי כל יום לאור, והאור שלנו ניצח את החושך שלהם.״
לאחר 738 ימים בגיהינום של החמאס, חמישים מטרים מתחת לאדמה, מביא החטוף אלקנה בוחבוט את סיפורו, שלוקח אותנו לחוויה עצומה
ומטלטלת ולסיפורים שמעולם לא סופרו, חלקם אינם ידועים, ומהווים מסמך בעל חשיבות היסטורית.
על אף העינויים, הרעב וההתעללויות הנפשיות, אלקנה החזיק בכל יום בתקווה לשוב אל אשתו רבקה ואל בנו דוד ראם. סיפור חייו מתחיל
הרבה לפני החטיפה, בשני אירועים בלתי נתפסים שבהם ניצלו חייו בנס, ובהיכרותו עם רבקה, עולה חדשה מקולומביה שתהפוך במהרה
לסמל של עוצמה.
כיצד במצבי רעב קיצוניים הצליח לשרוד, מה הייתה משמעותה של מרלין, הבובה הדוממת שאלקנה יצר במו ידיו, כיצד נחגג ראש השנה
באמצעות ציור של דג, כיצד חפר במו ידיו מנהרה יחד עם המחבלים כדי להציל את חייו, ואילו מאבקים פסיכולוגיים התחוללו בינו לבין
המחבלים האכזריים שאפילו השטן היה מסמיק לנוכח מעשיהם. גם כאשר הפך לשלד עצמות מצולק, זב דם וחולה, המשיך לראות את
האור מול מי שתכלית חייהם הייתה מוות. בסופו של דבר האור ניצח, והוא שב בחיים