מבוא למתודה של לאונרדו דה וינצ'י

קריאת חובה לכל הורה: על בריאות הנפש של בני נוער בעידן הטלפונים החכמים, הרשתות החברתיות והביג טק – כולל מתווה שיבה אל ילדוּת בריאה, חופשית ומאוזנת יותר.

בתחילת שנות העשרה של המאה ה-21, אחרי יותר מעשור של יציבות ואפילו של שיפור, חלה צניחה חדה במדדי בריאות הנפש של מתבגרים. שיעורי הדיכאון, החרדה, הפגיעה העצמית וההתאבדות נסקו, לעתים בשיעור של יותר מפי שניים. השאלה המתבקשת היא למה.

בספרו דור בחרדה מציג הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט את הסיבות לעלייה המדאיגה בהופעת מחלות הנפש בקרב בני נוער ברחבי העולם. במחקרו על טבעה של הילדוּת, הוא מתאר את המעבר מ"ילדוּת המבוססת על משחק", שהחלה להיעלם בשנות ה-80 של המאה ה-20, אל ה"ילדוּת המבוססת על טלפון", שתפסה את הבכורה בעשור השני של המאה הנוכחית, וטוען כי זהו מהלך מכריע, משום שכדי להתבגר כראוי ולהיות למבוגרים כשירים ומשגשגים ילדים זקוקים למשחק ולחקירה עצמאית. 

בקול צלול וברור היידט דוחק בנו לקחת יוזמה ולפעול, תוך שהוא מאבחן את "בעיות הפעולה הקולקטיבית" שאנחנו לכודים בהן ומציע ארבעה כללים פשוטים שיוכלו לשחרר אותנו מהן. הוא מתאר בפרוטרוט צעדים שהורים, מורים, בתי ספר, חברות טכנולוגיה וממשלות יכולים לנקוט כדי לשים קץ למגפת מחלות הנפש הזאת ולהשיב על כנה ילדוּת טובה יותר.

ג'ונתן היידט הוא פרופסור למנהיגות מוסרית בבית הספר סטרן למנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק וחוקר פסיכולוגיה מוסרית ופוליטית. הוא בעל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה (1992) ולימד במשך 16 שנים באוניברסיטת וירג'יניה. ספרו הקודם שיצא בעברית, למה אתם תמיד צודקים (ידיעות ספרים, 2023), זכה להצלחה רבה. 

"בעיקשות ובגילוי לב היידט פורש לפנינו את השלכות העובדה שהתרנו לילדים להיסחף יותר ויותר אל תוך העולם הווירטואלי... ומציג הצעות ופתרונות שיכולים לעזור להגן על דור העתיד". - טיים

"מעשרת הספרים החשובים של 2024" – וול סטריט ג'ורנל 

בשנת 1988, כשניצה בן־ארי ואני היינו בזוגיות, ניצה הביאה לי ספר נפלא במתנה: חילופי גלויות בין הצייר פרנץ מארק והמשוררת אלזה לסקר־שילר. נכבשתי מייד בקסמו. אני חושב שכבר באותו יום החלטתי לכתוב ולצייר בכל יום גלויה לניצה.
במשך כשנה הצטברו אצל ניצה קרוב ל־300 גלויות. אני חושב שאפשר לראות בהן את הגיוון שמאפיין את עבודתי ואת תפיסת העולם שלי. שולחן העבודה שלי היה מבחינתי מעין מעבדה, וכל גלויה הייתה ניסוי חזותי בציור, באיור, בעיצוב, בקריקטורה או בקליגרפיה.
את הגלויות לא שלחתי בדואר, אלא נתתי אותן לניצה ביד בכל יום, משום שגם הבולים היו עבודת יד שלי, ולא בולים שהדואר היה מקבל.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני רואה בגלויות האלה חלון ראווה של יכולותיי, וסוף סוף אני מגשים חלום, ומפרסם אותן בספר.
מקווה שתיהנו,
דני קרמן