אהרן שבתאי הוא גדול הפואטיקנים של השירה העברית החדשה (שנִיים לו הם אצ"ג וזך) – והספר שלפניכם הוא כינוס ראשון של מסותיו ומאמריו העיקריים שנדפסו בעיתונות ובכתבי־עת במהלך שישים השנים האחרונות; מסות ומאמרים – שהשפיעו על שלושה ואפילו על ארבעה דורות של כותבים – שמגוללים את סיפורה המרתק של מחשבתו הפואטית השאפתנית כמו גם את דרכי התעצבותה השונות.
הספר מחולק אפוא לשלושה שערים: א) פואטיקה: ובו חיבוריו הידועים והמופשטים יותר – המניפסטיביים והפרוגרמטיים – וחקירותיו את סוגיית הנוסח על הציר שבין ירושלים, אתונה, המודרניזם האנגלוסכסי והצרפתי. ב) על משוררים: ובו מבחר מאמרים על משוררים עבריים שהשפיעו על שבתאי – בין שמתוך זיקה מסוימת שלו לשירתם ולמזגם (פרייל, אבידן, זקס) ובין שמתוך התנגדות אינטימית לא פחות (זך, אצ"ג) – ועל מי שהיו, במידת־מה, שותפיו למהלך הפואטי (שימל, סילק). כן כלולה בשער זה גם מסתו הגדולה על יונה וולך, שיחסו המורכב והאישי לשירתה – יחס שהוא לא פעם פסיכואנליטי – קונה לה מקום נפרד ומבודל בחטיבה זו. ג) קורס מזורז בשירה חדישה: ובו מכונסים לראשונה תריסר הטורים שפרסם תחת כותרת זאת בעיתון 'דבר' במהלך 1979־1980. מתכונתם של טורים אלו פשוטה בתכלית ויעילה: כל אחד מהם כולל תרגום של שבתאי ולאחריו שתיים־שלוש הערות קצרות ויקרות־ערך השופכות אור על מושגי־מפתח ועקרונות שיריים כגון: קיטוע, הקשר, מונוטוניות, גבישיות, סימולטאניות, חוכמה ועוד.
לו היה עלי לתאר את הספר שלפניכם במשפט אחד, הייתי אומר, בפשטות, כי זהו ספר שמדגים כיצד משורר חושב, או אמור לחשוב, על מלאכתו. קריאה נעימה.