ג’ימי (אהרון שמי), גילם את דמות הצבר המוחצן והקשוח, אך מתחת למעטה הציניות הסתתרה דמות של אדם רגיש ובעל נפש פיוטית, ש’חטא’ בכתיבת שירים והיה צייר ומוסיקאי מחונן. אבל מעל לכל היה ג’ימי חייל נועז ומפקד נערץ.
ג’ימי נהרג בשלב האחרון למלחמת העצמאות מכדור תועה. “איזה לעג של גורל! לא להיפגע וגם לא להיפצע בכל הקרבות על ירושלים ובדרך אליה… וליפול מכדור מקרי… ליפול אחד ויחידי בקרב מזהיר שכזה”, כתבו חבריו.
עורך ויוזם הספר היה אביו של המנוח, מנחם שמי (שמדיט), צייר ואיש העלייה השנייה, שעליו הוטל גם להקים את המצבה לזכר הנופלים שהשתתפו בקרבות על הדרך לירושלים ובקרית ענבים.
הספר כתוב ומוגש ברגישות רבה. הוא לא נכתב בידי אדם המושך בעט סופרים, אלא בידי אנשים מן השורה, ידידים וחברים לנשק, שנטלו חלק במערכה או בהכשרה לצדו של ג’ימי, וביטאו את אשר חוו והרגישו.
הספר כתוב בפשטות ובשפת הדיבור כמעט, ללא יומרות ספרותיות, אך בהרבה חום ואנושיות ומעורבות רגשית עמוקה. הכתיבה הבלתי אמצעית והממד האנושי מעניקים לספר חותם של אותנטיות והופכים אותו לאחד מהספרים היותר משכנעים מאותם ימים, שהזמן לא יכל להם.
את הספר חברים מספרים על ג'ימי [הקיבוץ המאוחד, 1961] אייר הצייר הידוע מנחם שמי, אביו של ג'ימי.
בסוף הספר מספר האב: "ביום השלושים למותו של ג'ימי, בעליה לקברו, סיפר אידל חברו הטוב, שבימי הקרבות היו סרים מפעם לפעם - הוא וג'ימי עמו - לבקר בבית הקברות.
ליד הקברים היו משוחחים, מעלים זכרונות על חבריהם שנפלו ונטמנו כאן. באחת השיחות הללו אמר ג'ימי: הבט וראה איזה בחורים 'עצומים' שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו. אתה יודע? כשתגמר המלחמה אבוא הביתה ואבקש מאבא שיתכנן תכנית של מצבה גדולה, ראויה לזכרם".
לא חלפו ימים רבים ובקרית ענבים קמה מצבת זיכרון מפוארת לחללי חטיבת 'הראל' פרי יצירתו של אבא של ג'ימי, האמן מנחם שמי.