בחזרה לתמימות

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.

הזכות לחינוך ולהשכלה נתפסת כזכות רחבה ומהותית המהווה בסיס למימוש מרבית זכויות האדם האחרות: כבוד האדם, הערכה עצמית, חירות, חופש העיסוק, זכות הקניין, חופש דת, חופש המחשבה והביטוי. מימושה הכרחי לא רק ליחיד אלא גם למעגלים החברתיים והתרבותיים הסובבים אותו, והוא מעשיר את החברה כולה. חשיבותה של זכות זו גדולה במיוחד עבור אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ואוכלוסיות מוחלשות, אשר לרוב חסרות הזדמנויות למימושה. רוב בעלי הזכות לחינוך הם קטינים או נעדרי כשרות משפטית, ולכן מתעוררת דילמה מהותית בין אחריות המדינה למימוש הזכות לבין זכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם ולשיקולי טובת הילד. לפי התפיסה המשפטית, זכות ההורים איננה זכות עצמאית, והזכות הראשית היא של הילד; ההורים משמשים פה לרצונו ולצרכיו של הילד.

ספרו של אילן עמר בוחן באופן מקיף את הזכות לחינוך, ובכלל זה את הזכות לשירותי חינוך מיוחדים במשפט הישראלי, במשפט המשווה ובמשפט העברי. הוא מציג תהליכים חברתיים, חקיקה, פסיקות מרכזיות, מסקנות של ועדות ציבוריות ורפורמות שנועדו לקדם את החינוך בכלל ואת חוק החינוך המיוחד בפרט. מחבר הספר סבור שהחקיקה והפסיקה בתחום החינוך המיוחד קרובות לשלמות, ושהאתגר העיקרי שנותר הוא יישום מיטבי של החוק, רוחו ומטרותיו במערכת החינוך. לטענתו, כשלים משמעותיים — בעיקר מצד הממסד — מעכבים את יישום הזכות לחינוך ולשירותי החינוך המיוחדים. בהתאם לכך מוצעות דרכים מעשיות ליישום יעיל, נגיש ומידי של הזכות לשירותי החינוך המיוחדים בתוך מערכת החינוך הכללית.

אילן עמר הוא איש חינוך, מאבחן דידקטי ומשפטן, מרצה לחינוך מיוחד במכללות להכשרת מורים וחוקר בתחום זכויות אנשים עם צרכים מיוחדים. מחקריו עוסקים במימוש זכויותיהם במרחב הציבורי, בדגש על תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים במערכת החינוך הכללית, תוך בחינה משווה של המשפט הבינלאומי, הישראלי והמשפט העברי. כיהן בתפקידי הוראה, הדרכה ופיקוח; היה שותף בכתיבת ניירות עמדה, בהובלה וביישום של רפורמות בחינוך המיוחד.