ים הזיכרונות

"זו העבודה הגדולה הראשונה זה 15 שנים שכבר חודש וחצי, מלבד רגעים של מצוקה מייאשת, אני מרגיש בה בנוח", כתב פרנץ קפקא לאהובתו פליצה באואר בנובמבר 1912. עם זאת, גם הרומן היפה הזה, כמוהו כהמשפט וכהטירה המאוחרים ממנו, לא הושלם ולא יצא לאור בחייו של הסופר.

באותו מכתב, וכך גם ביומניו, קפקא מציין ששם הרומן הוא הנעדר – הנעדר ולא "אמריקה", כמו הכותרת שניתנה לו במהדורות אשר יצאו לאור לאחר מותו. ואכן, לא אמריקה אלא קרל רוסמן הוא גיבור הסיפור: אותו נער בן 17 שהוריו גירשוהו מביתם ואילצו אותו להגר מפני שהכניס להיריון את המשרתת, ובזאת כפו עליו "היעדרות": מביתו וממולדתו, ולאחר מכן גם בארץ שגלה אליה – ארצות הברית, ששם הוא מסולק או נמלט מכל מקום שהוא מנסה להיקלט בו. עד שהוא מתקבל לעבודה בתיאטרון המסתורי של אוקלהאמה, שאין לדעת לא את גודלו ולא את טיבו וגם לא את הגורל המזומן בו לקרל רוסמן, שכן הפרק נקטע בעודו ברכבת הנוסעת לשם.

הנעדר, בפשטותו האנושית והנוגעת ללב, המצערת והקומית כאחת, פורט על מיתרים שונים מהמיתרים שהמשפט והטירה פורטים עליהם. הוא מתפרסם כעת בתרגום ראשון לעברית שנעשה במלואו על פי המהדורה הביקורתית המחקרית, המבוססת על כתב היד המקורי.

יצירת מופת זו היא תוספת יקרת ערך לתרגומיה של אילנה המרמן מכתבי הסופר. קדמו לה: המשפט, היונה שעל הגג, מכתבים לפליצה ורופא כפרי וכתבים אחרים. לספר נלווית אחרית דבר מאירה עיניים מאת המתרגמת.

אי-שם בסוף הערבה ישנו כפר חסר שם, קטן ומבודד. פעם זו היתה מושבה שיתופית אבל הקולקטיב התפרק מזמן ועכשיו המקום הולך וננטש בהדרגה. בקצב ריקוד הטנגו, שישה צעדים קדימה ואחר כך שישה צעדים לאחור, עוברת העלילה בין התככים והשנאות, החטאים והבגידות של אחרוני התושבים. הם מתלבטים אם להישאר או לעזוב ומחכים למישהו שיחזור מהמתים ויושיע אותם, אבל בינתיים הגשם לא מפסיק לרדת.

רומן הביכורים של לאסלו קרסנהורקאי הקנה לו מקום כאחד מגדולי הסופרים בהונגרית. הספר זכה לגרסה קולנועית ב-1994 בבימויו של בלה טאר.