רחבעם זאבי (גנדי) היה מן האישים הקיצוניים ביותר במפה הפוליטית בישראל והשנויים ביותר במחלוקת. הוא נשא ברמה את דגל הטרנספר ובעיקר משום כך קומם עליו רבים. מיכאל ששר משוחח כאן עם גנדי מתוך השקפת עולם שונה לחלוטין, והשיחות נוגעות לא רק לדעותיו כי אם גם לבית אבא, למשפחתו, לנעוריו בתנועת הנוער ובקיבוץ וכמובן - לחלקו הרב במערכות ישראל, בצה"ל ובפעולות עלומות מאחורי קווי האויב. הוא משרטט קווים לדמותם של חבריו משה דיין, יגאל אלון, דוד אלעזר (דדו), יצחק רבין, עזר וייצמן, אריאל שרון, שעימם צעד כברת דרך ארוכה. וכך כותב ששר בהקדמה לספר: "השיחות בינינו היו נעימות (כי גנדי היה איש שיחה שידע לנצל את ידיעותיו הרבות, את לשונו הקולחת ואת העברית הנאה שבפיו, עדתום) מאלפות, אבל לעיתים גם קשות, ולמרות הדמות הקשוחה שקרנה ממנו, נאמרו דבריו תמיד בצורה תרבותית ובלשון עשירה, שרוב חברי הכנסת יכולים להתקנא בה. הוא לא היה רק 'צבר' עברי, שנולד בשכונת ימין משה בירושלים, אלא גם יהודי שורשי שיחסו למסורת ישראל ולדת ישראל היה עמוק ורציני בהרבה מזה של בני דורו 'יפי הבלורית והטוהר'.. חיינו הקשים בארץ רוויית דם זו, האהובה עלינו כל-כך, גוזרים על רבים לתאר את המצב הקשה מאוד שבו אנו נתונים, בצבעי שחור-לבן. כך בצד היהודי וכך בצד הערבי. דומני שגם גנדי נפל קורבן למלכודת זו, למרות שהחיים - בכל מקום ובכל שעה - מורכבים מצבעי ביניים לרוב ויש להישמר מפתרונות רדיקלים, כמו אלה שלהם הטיף גנדי השכם והערב ושעליהם שילם בחייו רבי המעש. אלה היו חיים עשירים, צבעוניים, רבי עלילות ואונושיים מאוד, למרות - ואולי גם בשל - דעותיו הפוליטיות".