חידת החידות

מפגש עם גבולות השפה, בניסיון לבטא במילים ובדימויים את רגש הגעגוע שנפער בעקבות אובדן אישי, עורר כמיהה להתחקות אחר אפשרות גילום הגעגוע בחומר – להעניק לו צורה בעולם. כבר בראשית החיפוש אחר אותה צורה נכספת עולה אי-הלימה בין מרכזיותו של רגש הגעגוע בחיי האדם וביצירה האומנותית בכלל והקולנועית בפרט, לבין תשומת הלב שזכה לה במחקר. אי-הלימה זו מניעה מהלך מחשבתי הנפתח בשאלות הנוגעות במהות רגש הגעגוע, רגש מופשט החומק מכל דיסציפלינה מחקרית. באמצעות השוואה בין המושג געגוע למושגים מלנכוליה ונוסטלגיה שמובילה למושג אין, ותוך כדי קריאה המציבה את הפרשנות האסתטית במרכז, געגועים מאיר אי-הלימה זו ולוקח אותנו אל תוך חקירת רגש הגעגוע מבלי להתיימר להגדירו.

דרך התעמקות בטקסטים ותאוריות מתחומי מחקר מגוונים – תאוריה פסיכואנליטית, פילוסופיה, לימודי תרבות, אסתטיקה וקולנוע – ותוך כדי קריאה בכתביהם של הוגים וחוקרים כמו פרויד, ברגסון, היידגר, קריסטבה, בוים ומאלפס, מיכל לביא מתבוננת בקולנוע תיעודי אישי ישראלי עכשווי – בסרטים מאת ענת אבן, יונתן חיימוביץ' ויובל המאירי, יוצרת ויוצרים שהאסתטיקה מצויה בלב המעשה הקולנועי שלהם. מתוך מהלך מחשבתי הנע בין תחומי מחקר המחברת מציעה פרשנות אסתטית לגילום קולנועי של אחד הרגשות המהותיים בקיום האנושי.

מיכל לביא, מחברת הספר געגועים: על רגש בקולנוע, היא יוצרת וחוקרת קולנוע שבמרכז הווייתה החיפוש אחר גילום רגש הגעגוע. היא מלמדת בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, ובמשך שנים ניהלה אמנותית מוסדות קולנוע, בהם סינמטק חולון ופסטיבל קולנוע דרום. מאז טבח 7 באוקטובר, שהשפיע על חייה ועל חיי משפחתה, המאבק להשבת החטופות והחטופים הפך למרכזי בחייה, וההתמודדות עם הקיום שלאחריו עומדת במרכז עשייתה האומנותית.

הבית הפילוסופי הוא אסופת מאמרים המבוססת על סדרת הרצאות שהתקיימה במכון ון ליר. הספר מבקש לבחון מחדש את אחד המושגים הטעונים, הבסיסיים והחמקמקים ביותר בקיום האנושי: הבית. הבית הוא מושא לכמיהה עמוקה, מקום של ביטחון, שייכות ואינטימיות, המרחב שבו אנו אמורים להיות "אצל עצמנו" ולמצוא מנוח. אך כפי שמראים המאמרים בספר – העוסקים בהגותם של פילוסופים בולטים כפרידריך הגל, היינריך היינה, ולטר בנימין, ז'אק דרידה, אדוארד סעיד וג'ודית באטלר – לבית יש גם צד אפל ומסוכן. התשוקה לביתיות ולזהות אחידה ומוגנת עלולה להוביל בהכרח להדרה, לניכור ואף לאלימות קשה כלפי מי שנתפס כזר וכמאיים על השלווה המדומה.

הכותבים בספר נעים בין המטפורי לקונקרטי, בין הפילוסופי לפוליטי, ומציעים קריאה ביקורתית המערערת על התפיסה הרומנטית והשמרנית של הבית כמבצר סגור. הם חושפים את המתח המתמיד בין הרצון להרגיש בבית לבין האתיקה של הגלות והאל-ביתיות; בין הבית הבטוח של הגל לבין העמידה על הסף של בנימין או הגלותיות של סעיד.

הדיון הפילוסופי המוצג בספר אינו מנותק מהמציאות המדממת והכואבת שבה אנו חיים, שבה רבים כל כך נותרו חסרי בית במובן הממשי ביותר, ושבה שאלת הפליטות, ההרס והאובדן הופכת לשאלה דחופה וקיומית. דווקא בעת הזו, הספר מזמין אותנו לחשוב על הבית לא כנחלה בלעדית המקדשת אדנות וכוח, אלא כמרחב של פגיעות משותפת ותלות הדדית. זהו ניסיון אמיץ וחשוב להבין את המחיר הכבד של הכמיהה לבית, ולשאול אם אפשר לכונן תחושת שייכות שאינה כרוכה בהכרח בנישולם ובחורבנם של אחרים.