"אבא מת ואת חייבת לבוא," אמרה בטון שמבקש לשמור על יציבותו.
"ממה הוא מת?" שאלתי, ומילותיה של אתי, "את חייבת לבוא", מהדהדות ומאיימות בתוכי.
"מות נשיקה, מת בשיבה טובה מוקף באשתו, משפחתו וחבריו," היא שוב ירתה. "ממה מת? אני יודעת? מאלכוהול, מדיכאון, מעצבים, מייאוש. עם כל הבעיות שלו בכבד, בסוף קיבל דום לב באמצע הפיצרייה ומת."
היא לקחה אוויר, התעשתה וחזרה לנימה הכועסת והבטוחה שלה. "אני לא קוברת אותו בלעדייך, את שומעת? את לוקחת מטוס עכשיו, ושהבעל המוצלח שלך יישאר שם, אין לו מה לחפש פה. תבואי להלוויה ולשבעה, כמו בת רגילה, תעזרי לי עם כל הסיפור של הבית, ואז ותחזרי ליערות שלך עם הדובים והנמרים."
שלומית עזבה את משפחתה ואת ביתה לפני שנים. היא חיה בקליפורניה עם רוב, רופא אמריקאי שמאמין לסיפורים שלה על ילדות חמה ומאושרת עם משפחה גדולה בישראל.
אבל כשאבא שלה נפטר היא מוצאת את עצמה שוב בארץ, בבית שביקשה לשכוח, בפגישה עם אנשים וזיכרונות שמחקה, וכל מה שניסתה לבנות מחדש מתפרק מול עיניה ובתוכה.
על כמה בתים הוא ספר על זהות. על המרחק הזה שאנחנו עושים כדי לברוח מעצמנו ומהאמת, ועל הרגע הזה שתמיד מגיע, כשהאמת משיגה אותנו. כמה כאב יש בו. וכמה הקלה.
מיכל דינור וצלר היא פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית. נשואה ואמא לשניים. על כמה בתים הוא ספרה הראשון.