שראל, כמו יוון, מקדשת את חורבותיה, ובעזרתן מעצבת "ארץ־ישראל" מדומיינת, מטוהרת מכל דבר שאינו יהודי. בשם הארכיאולוגיה הגדרנו את עתיקות ארץ הקודש – ובעיקר אלה מימי התנ"ך והבית השני – כמשאב בלעדי וכסיבת הסיבות לזכותנו בה, בעוד תושביה תוארו כפולשים בארץ לא־להם. מה, אם כן, נדרש כדי שנלמד לקבל את הריבוי הטמון בארץ הזו? האם נשכיל ליצור יצירה תרבותית מקורית ומקומית, שתשחזר את הסינתזות המופלאות של עברה הרחוק?
ארכיאולוגיה, אומה וגזע הוא דיאלוג נוקב, חי וסוחף בין שני ארכיאולוגים, המישירים מבט אל הגזענות והלאומנות שבבסיס הקיום המודרני בשתי מדינות שהארכיאולוגיה ממוקמת בלב הווייתן – ישראל ויוון. הם מציעים לכונן ארכיאולוגיה משחררת, המאששת את האמונה ביכולתם של אנשים וקהילות לפרש את עברם ולפעול לשינוי חייהם כך שהחורבות לא יהיו עוד עיקר תפארתה ובושתה של ארצם.
רפאל (רפי) גרינברג מלמד ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא ניהל חפירות בירושלים, בעמק הירדן ובגליל, והוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים על תקופות הברונזה והברזל בארץ ישראל ועל ההקשרים הפוליטיים והחברתיים של העשייה הארכיאולוגית בימינו.
יאניס חמילקיס מחזיק בקתדרה ע"ש ג'וקובסקי באוניברסיטת בראון בארה"ב, שם הוא מלמד ארכיאולוגיה והיסטוריה יוונית מודרנית. הוא מרבה לכתוב על תיאוריה ארכיאולוגית, הפוליטיקה של העבר, דה־קולוניזציה, ארכיאולוגיה של החושים, והעולם האגאי בתקופה הניאוליתית ותקופת הברונזה.