רסיסי לילה

סטודיו משלהן, הוא מסע מרתק אל ראשיתו של אחד מתחומי היצירה החשובים בתרבות העברית. זהו הספר הראשון שמתעד בשיטתיות ובאופן מקיף את התפתחות המחול האמנותי בארץ ישראל ואת ראשיתו של מוסד תרבות חי ותוסס.

המחול האמנותי הארץ-ישראלי, שייסד ברוך אגדתי, נעשה עד מהרה לזירה נשית מובהקת: 16 נשים, רובן מהגרות מאירופה, הקימו כאן בתי ספר ולהקות, לימדו, יצרו ובנו קהילות ריקוד. הן הביאו עמן שיטות הוראה מאירופה ופיתחו שיטות ייחודיות משלהן, קשרו קשרים עם מוסדות האופרה והתאטרון בארץ, ובעיקר - יצרו שפת תנועה מקומית.

סטודיו משלהן, הד לספרה של וירג'יניה וולף חדר משלך, ממחיש עד כמה בסיסית וחיונית היא זכותן של נשים למרחב יצירה, משאבים וחירות אמנותית. נשות המחול שפעלו בארץ ישראל בימי עיצובה הראשונים של התרבות העברית עשו זאת בתנאים מגבילים, ללא תמיכה ממסדית ובעת שהמרחב הציבורי נשלט ברובו בידי גברים. הן נאלצו ללמד מחול בבתיהן ולהסתמך על המשאבים הדלים שעמדו לרשותן, בלא תשתית חומרית ולפני שהתפתחה כאן מסורת של מחול. ובכל זאת הן יצרו, לימדו והותירו מורשת. זו נמחקה ברובה מהזיכרון הציבורי אך הייתה למסד של המחול הישראלי. 

ספר זה מבקש לחלץ את חלוצות המחול האמנותי הישראלי מן השכחה, לספר את סיפורן, לבאר את חשיבות פועלן ותרומתן של חלוצות המחול האמנותי הישראלי, שהעמידו דורות של רקדנים ורקדניות והטביעו את חותמן על המחול האמנותי הישראלי.

יונתן חוזר מקורס חובשים אל חברי הצוות שלו, שנוטרים לו על היעדרו בתקופת אימונים מתישה. הוא נשלח עם כמה מהם לשמור במחסום צה"ל שממוקם ביציאה מעיר פלסטינית. השנה היא 1994, תהליך השלום בעיצומו, והמתיחות במחסום גוברת בגלל ניסיונם של ארגוני הטרור לעצור אותו.

ראשו של יונתן לא שם, גם לא ליבו. בכל משמרת משתרך לפניו טור ארוך של כלי רכב, וכמו מבעד לכולם נראית חברתו שעזבה אותו - אם רק תסלח לו, אולי עוד יחזיר אותה אליו. 

בצל יריבות שמתפתחת בין חיילי המחסום הוא מחליט להיפגש איתה ומתכנן כיצד לעשות זאת, בניגוד גמור לכל פקודות הצבא. האם בנסיבות האלה יוכל להיעזר במישהו, חבר לצוות או אדם אחר? אולי פלסטיני דווקא? ומה יקרה אם כל התוכנית תתגלה? אלה ימים סוערים – לא מזמן נחטף חייל ונרצח, אבל יונתן לא יכול בשום פנים לוותר על תוכניתו.