הספר "מוסקבה-תל אביב" מגולל שורה ארוכה של דיאלוגים אמנותיים שהתקיימו לאורך דורות בין אמנים יהודים, ארצישראלים וישראלים לבין רוסיה (זו האימפריאלית וזו הסובייטית). הספר מתפרש על פני כ- 120 שנים ויותר של יצירה, שראשיתה בהתעוררות האמנות היהודית ברוסיה הצארית בסוף המאה ה- 19, המשכה בהשפעת המודרניזם הרוסי על האמנות המודרניסטית בארץ-ישראל של שנות ה- 20, וסופה – נכון לעכשיו – במטענים שנשאו עמם מבריה"מ-לשעבר אמנים עולים משנות ה- 90-70. "מוסקבה-תל אביב" משלים מהלך מרובע של הספרים – "ברלין-ירושלים", "פאריז-תל אביב", "ניו-יורק-תל אביב" ו"ירושלים-תל אביב". הנה כי כן, האמנות המקומית לדורותיה (לרבות אלה הקדם-ישראליים) ייבאה ארצה זיקות תרבותיות בינלאומיות, אשר גם לרוסיה (אוקראינה, גאורגיה וכו') שמור בהן מקום של כבוד. מה שידוע כחובו של התיאטרון העברי למוסקבה של "הבימה", ו/או כחובה של הספרות הישראלית משנות ה- 50-40 לספרי הקולחוז הרוסים, ו/או כחובו של הזמר הישראלי המוקדם לשירים רוסיים, וכיו"ב – חל, אם כן, גם על האמנות החזותית. ועדיין בעשורים האחרונים ממשיך להתקיים הדיאלוג בצורת הידרשות פוסט-מודרנית ישראלית לקונסטרוקטיביזם הרוסי מימי המהפכה הבולשביקית. הספר "מוסקבה-תל אביב" נוטל אותנו למסע היסטורי-אמנותי, הנע בין פסגות זוהרות של האמנות הישראלית (יוסף זריצקי, אריה אל-חנני, אריה ארוך ועוד) לבין שוליים מוצללים של גל הגירה רוסי מפואר, שרק קומץ מאמניו רבי-היכולת זכו להכרה (יאן ראוכוורגר, זויה צ'רקסקי, ליאוניד בלקלב ועוד), בעוד אחרים עודם במאבק (אם לא היגרו, נפטרו, אף התאבדו). הספר מבקש להטיל אור במואר ובמוצלל.