סיפורי סטנד־אפ כוזבים - סם ש. רקובר

אתה היית גבוה ואני לא. אתה היית תכול עיניים ואני לא. אתה היית טייס ואני לא. אתה היית גבר ואני לא. ולפעמים אני רוצה להקטין אותך קצת, להגיד לעצמי דברים כמו: אני חושבת שהתאהבתי בך כי היית הראשון. קצת כמו ב"החתמה". אתה יודע מה זה? כשברווזונים בוקעים מהביצה והיצור הראשון שהם רואים, הם בטוחים שהוא אמא שלהם. זה מצחיק אבל זה עצוב. זה עצוב כי זה מטומטם. כי צריכים להיות כללי סף לדברים כאלה. לדדות ככה בכניעות מוחלטת אחרי מישהו סתם כי הוא היה שם במקרה בשנייה שיצאת לעולם, אין בזה שום היגיון אבולוציוני. אני לא מבינה איך ברווזים שרדו בברירה הטבעית. אני לא מבינה איך אני שרדתי בברירה הטבעית.  
  
אסיה היא אישה אימפולסיבית, לא צפויה, לא הגיונית, מאנית־דיפרסיבית, שנונה ובלתי נסבלת. אישה שקשה לאהוב. בגלל זה אבשלום אוהב אותה. 

אבשלום הוא טייס קרב, זחוח, מתנשא, שבטוח שהוא טוב בהכול, אבל צודק רק לפעמים. גבר בלתי מושג. בגלל זה אסיה חייבת להשיג אותו. 

הם נפגשו לראשונה בזמן השירות הצבאי, בטייסת הקרב שבה הטובים הם לטייס, אבל הטובות – הפקידות – הן לטייסים רק לרגע קצר. לאחריו הן מיד נשכחות.  

אבשלום המשיך הלאה, התקדם בדרגות, התחתן עם אחרת. אסיה נשארה עם המחשבות בטייסת, מלקקת את הפצעים שהפכו לצלקות. 
 
עשרים שנה לאחר מכן, בליל גלנט, הם נפגשים שוב. הפעם אסיה לא תוותר על ההזדמנות להשיג את הגבר שהיא רוצה, או חושבת שהיא רוצה, או שבעצם בכלל לא רוצה, אבל כבר מאוחר מדי לעצור. כשפורצת המלחמה והוא נעלם שוב היא יוצאת למסע שהוא ספק נקמה, ספק התבגרות, מסע שלוקח את שניהם למקומות מסוכנים, מתאי שירותים בברים אפלים, ועד המיטה של אשתו של אבשלום. 
 
זה סיפור על אהבה. זה סיפור על אובססיה. זה סיפור על הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים. 
 
מגי אוצרי היא סופרת וד״ר למשפטים ורק אנחנו נדע הוא ספרה החמישי

הם בכלל לא היו אמורים להיפגש.
אבל עד כמה באמת יכול אדם לשלוט בחייו?

אילזה היתה הבת המופלאה שנולדה על סף המאה העשרים באירופה וגדלה להיות אשת עסקים מבריקה, אלא שאז הגיעו הנאצים, העולם התהפך והזוהר נהפך לאבק. בלית ברירה הגיעה אילזה מווינה לפלשתינה. ולא מצאה בה נחמה.
היא אפילו השלימה עם מתי, החתן שבתה היחידה בחרה לעצמה. צבר שרמנטי, דור ראשון בישראל המתהווה, בטוח בעצמו וזר לה כמעט בכל מובן. אדם שלעולם לא היה נכנס לעולמה הישן. אלא שהעולם הישן נמחק ובזה החדש הם נאלצו לחלוק חיים שלמים בבית משותף שמן הרגע הראשון היה לזירת התגוששות והתנגשות, לרחבת ריקודים של מחול שדים משפחתי.

עכשיו כשאילזה ומתי כבר אינם, מנסה נכדתה לברר מה באמת היה שם. לדובב את השתיקות, להחריש את הצעקות שממשיכות להדהד בה, לפענח את האנשים שאיתם גדלה אך לא באמת הכירה. להבין איך כאב ובדידות וזרות הותכו לאהבה. אם בכלל היתה שם אהבה.

הירקון 116 ב' הוא ספרה השישי של אורית הראל, מחברת רב-המכר זה לא שאני לא אוהבת. בלשון מאופקת ובסכין חדה היא מפלחת בזו אחר זו שכבות של זיכרון, צער וגעגוע, ומלבישה במילים את החומר אפל שהופך זרים גמורים למשפחה.

מאז פיתחתי מומחיות בלהחביא. החבאתי את המחשבות כשהיו עצובות או מפחידות מדי, החבאתי את האצבעות כשהיו מקולפות מדי, נותר רק להחביא את המילים הכתובות. וככל שהחבאתי יותר, כך החיבה אליי גדלה, נדמה שאפילו הספקנים ביותר נשמו לרווחה, הילדה בסדר, אחרי הכול.

שיחה לא מתוכננת מובילה את דניאל, אנליסטית בסטארטאפ למיפוי בולענים שרגילה לשלוט בנתונים שלה, ובחיים שלה, אל פתחו של משבר. כשבן זוגה מציע שיתחילו לחשוב על ילדים, וכשהטבע מערים קשיים, הקרקע המוכרת שלה מתחילה להיסדק והיא הולכת ומסתגרת בתוך עצמה.

פרויקט שעוסק בכביש שסלל סבהּ בים המלח מאלץ אותה להתחקות אחר עקבותיו. כך היא מכירה את אור, סטודנט שחי בצל היעלמותו המשונה של אביו, ואת ג'מאל, סוחר רהיטים מכפר בדואי לא מוכר שתושביו חלוקים ביחס לעתיד הכביש. ספר עלום שהשאיר אחריו הסב קושר את השלושה ומוביל את דניאל למסע בין באר שבע, ים המלח ואתיופיה הרחוקה. 

ככל שדניאל מעמיקה בחיפושים אחר הספר מתברר לה שהכביש אינו רק תשתית פיזית רצופה בולענים, אלא צומת טעון של סודות ושל סכסוכים קדמוניים, ולמרות התנגדות משפחתה, היא צועדת אל המקומות שמהם אין דרך חזרה.

דרך הבולענים הוא רומן ביכורים בשל, קולח וקצבי, המסופר מפיהן של שלוש דמויות. זוהי דרמה פסיכולוגית העוסקת בגיבוש הזהות, בפער בין הרצון להישמע ובין הקושי להקשיב, ובשתיקות שמחלחלות לאורך הדורות עד שהן מאיימות לבלוע הכול.

מור פלד ילידת 1990, נולדה וגדלה בבאר שבע, למדה מדעי החיים באוניברסיטת בן־גוריון ועיצוב במכון הטכנולוגי חולון. הספר נכתב בהשראת סבה, שהיה מהנדס מחוז דרום במע״צ.