בימים ההם

היא מורחת את השפתון של אמא שלה המתה. אני בטוחה בזה. היא שותה את תה הנענע שלה ומדברת איתי על קשיי ההורות שלה, ועל זה שבעלה איש צבא והיא המון לבד עם הילדים. בכל לגימה שהיא לוקחת מתלכלך ספל התה השקוף שלה עוד ועוד בכתם מרוח, חצי שקוף, לא אחיד, של השפתון הזה. 

אני שואלת אותה "מאיפה השפתון הזה?" והיא עונה, "קניתי אותו בפארם." אני מקשה ושואלת, "איזה פארם?" והיא עונה, "של האחיות." היא מסובבת את הטבעת על האצבע שלה. אולי זו התנועה שלה כשהיא לא דוברת אמת, אני צריכה לשים לזה לב.

ילדה בת אחת-עשרה שחווה דחייה מקבוצת החברות במושב המשפחתי; צעירה שמשתחררת מהצבא יוצאת לחופשה באילת, שם היא פוגשת לראשונה חוויות של עונג מיני ושל מוות; אישה עוקבת אחרי הפסיכולוג שלה בזמן מלחמה; בתו של חקלאי אלמן עוזרת לו במשבר לא שגרתי; אם לילדה מגלה שאב בכיתת בתה מת במפתיע.

אלה מקצת מהדמויות המאכלסות את קובץ הסיפורים שמיכת טלאים של ציפיות נמוכות, שרובן נשים הכלואות בנסיבות חייהן ומנסות למצוא רגע אחד של חריגה, של הפרת סדר בתוכן, לא כדי לשבור את המבנה ולהיחלץ ממנו, אלא כדי להרגיש את האנושיות שלהן חיה ופועמת. בהתאמה, הכתיבה של יעל זייד אינה מבקשת להנכיח את הדרמה אלא להפך, את החריגה המינורית, לעיתים כמעט בלתי מורגשת, בתוך החיים. 

בשפה מדודה, אבל עשירה ובעלת תנופה, מציגה יעל זייד ספר ביכורים בשל וקול ייחודי בספרות העברית העכשווית. 

רון דהן, עורך הספר

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם.

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה.

אבל אנחנו היינו בנות.

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.