"אני מאחל לך ששני ההורים שלך ימותו בבת אחת, ביום אחד", אמר פעם אב לבתו הקטנה. באיזו מציאות דברים כאלה יכולים להיאמר? ומה קורה לילדה הקטנה ששומעת אותם, ילדה שהפסקול המלווה את חייה הוא חילופי דברים פוצעים ומדממים בין אִימהּ לאביה ובין כל אחד מהם ובינה?
בדולח וסכינים מתאר מה קורה לילדה כשהיא נמצאת בתווך, בין שני הורים כאלה, ונאלצת לוותר על עצמה במאמציה לרַצות, לפייס, להרגיע; ואיך נראית ואיך נשמעת התופת הרוחשת מאחורי הקלעים של משפחה שרק מתחזה להיות שפויה.
הספר בוחן מה צפוי לילדה שהוריה פוגעים לא רק זה בזה אלא גם בה, ומסרבים, גם מקץ שנים רבות, להכיר במעשיהם, ושואל אם יימצא מי שיעזור לה, יקשיב ויבין, או שלהפך, הסביבה תתגייס להמשיך את קשר השתיקה ולגונן על ההורים דווקא.
עופרה עופר אורן, שבדולח וסכינים הוא ספרה השנים עשר, הציבה מעין רשמקול מאוחר שמתעד את הקולות אשר עיצבו את מסלול חייה, ובעזרתם היא משמיעה את מה שאי אפשר לכאורה להביע במילים – הן את הכאב והטירוף שלתוכם נסחפה והן את האהבה והאומץ שנדרשו לה כדי להיחלץ מהם.