הרגע ששינה את מותי

ארוחת ערב

אַתָּה רָצִיתָ חֲבִיתָה עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָצִיתִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עִם בָּצָל, בְּלִי בֵּיצָה

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַסְכִּים.

לָקַחְתָּ לְךָ סַכִּין וּמַזְלֵג מִן הַמְּגֵרָה

אֲנִי הוֹצֵאתִי כַּף.

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֵב כְּבֵדָה

וּבַמַּחְזוֹר הַפּוֹעֵם כָּתוּב שׁוּב חֻרְבָּן.

הָאֲוִיר מוּצָק, נִשְׁאָר בְּצוּרַת הַגּוּף

אִם נַעֲבֹר דַּרְכּוֹ, נוֹתִיר חוֹתָמוֹת אֲנִי מְאֻבָּנוֹת אַחֲרֵינוּ.

לְאָן נֵלֵךְ מִכָּאן?

"אֵין לָדַעַת מָה יִקְרֶה בַּשָּׁעָה הַבָּאָה", כותבת רינה לבנון, בספר ביכורים מרענן ולופת. חוסר הידיעה הזה, שהופך למצב קיומי של ממש, מעמיד את הדוברת בשירים בגובה עיניהם של ילדיה המבקשים שתעניק להם בטחון. אלא שלבנון מציעה דבר מה אחר – כנות מפליגה והתבוננות אמיצה: "אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו". ביד אמן, מצליחה לבנון לשרטט את נקודת שיווי המשקל המתערער ברגעי פחד, אכזבה ונטישה, ולשמוט את הקרקע תחת רגלי הקורא.

מול חוסר האונים הזה, מציעים השירים שני ערוצי פעולה. הראשון הוא הרחבת המבט החוצה, אל העצים, הפרחים ועונות השנה, שהופכים לעדויות לחיים ולכוחם לגבור על המשבר: "סַיְּפָן חָרְפִּי וָרֹד פּוֹרֵחַ פִּתְאוֹם / בְּלֵב תְּעוּקַת הַסְּתָו". השני הוא החיבור לדמיון. לעיתים הדמיון הזה מעמיד תמונות במימדים מיתיים, ולעיתים הוא מייצר אפקט קומי וגרוטסקי ביחס למה שנדמה תחילה למאיים. בשני המקרים, הוא מאפשר לה לעצב מחדש את יחסה אל העבר ולהתייצב באומץ מול ההווה והעתיד.

יוני דוד

רינה לבנון היא יוצרת בין-תחומית, יזמית ואשת-חינוך. מכהנת כְּרַבַּת-קהילה וחיה עם משפחתה על שפת השבר הסורי-אפריקני, בעמק החולה שבגליל העליון. חתך הזהב הוא ספרה הראשון.

בקווים חדים ובטוחים משרטטת אידה צורית ברומן שלפנינו סאגה משפחתית מרשימה שבמרכזה אודליה סלונים, פסיכולוגית צעירה ואשה "חצויה", שחייה נחצים בשל אירוע טרגי שהותיר בה חותם טראומטי: כישלונה לשמור על בנה של בת-דודתה וחברתה הקרובה רונה והיא רדופת רגשי אשם קשים שאינם מרפים ממנה. אודליה היא דמות חזקה ושברירית כאחד ואין כאן סתירה; מדובר באשה אינטליגנטית ורגישה עם נטייה למיסטיקה, גיבורה נשית מודעת ועירנית לעצמה ולסביבתה החותרת ללא לאות אחר משמעות בחייה. יחסיה הסבוכים עם אמה מחד ויחסיה הקרובים עם דודתה ובנותיה מאידך מתוארים באמינות רבה ויוצרים מארג רגשי מדוייק ואותנטי. לפנינו אם כן רומן תודעה קלאסי ומשוכלל הכתוב בגוף ראשון, הכולל תנועה קדימה ואחורה בזמן וממוקד באותו אירוע טרגי. ברגעי מפתח שונים ברומן אודליה כותבת טקסטים קצרים, פתקים המהווים מעין השתקפויות של התודעה בעיני עצמה שנועדו לעזור לה להבין טוב יותר את מה שקורה לה. אידה צורית מצליחה לתאר את האינטימיות והבדידות בסבל של אודליה מבלי לגלוש לרגשנות יתרה. החתירה המתמדת אחר משמעות בתוך חיים שנדמה כי הם מרוקנים ממשמעות היא אולי הציר הפנימי ברומן הזה. החיים בתוך תודעה של אסון ואשמה אינם זרים כמובן לישראלים; מבחינה זאת נובע הרומן הזה מלב ליבה של החברה הישראלית היום.