הוא היה כבן שישים. כל בוקר הלך לאיטו מההוסטל בנתניה לשפת הים. ניצב שם והשקיף למרחקים. “איפה הייתם בשלושים השנה האחרונות? למה לקחתם לי את החיים?”
בדרכו כפסיכולוג, פגש יחיאל שרשבסקי אנשים רבים שזעקה זו ניבטה מעיניהם. הוא חש בפער העצום בין האנשים שפגש בבתי החולים, לבין מי שהם יכלו להיות. הוא עמד מול התהום שהיתה פעורה בינם לבין העולם וחלם על שינוי המציאות.
הספר מביא את המפגש עם המאושפזים, את סיפוריהם הפורטים על מיתרי הלב הדקים ביותר ואת הדרך הפתלתלה למימוש החלום, חלום שנראה תחילה בלתי אפשרי.
בעשורים האחרונים עוברת מדינת ישראל מהפיכה ביחסה לאנשים המתמודדים עם מגבלה עקב בעיות נפשיות וביחס למשפחותיהם. מהתייחסות של הדרה חברתית והתמקדות בעיקר בפן הרפואי המצומצם, להסתכלות הרואה את האדם כולו, מכבדת אותו, מבינה את הפוטנציאל שלו ומסייעת לו בדרכו לממש אותו ולהפוך חבר מלא בקהילה. הדרך לשינוי היתה ועודנה זרועה מכשולים רבים ועדיין יש הרבה לצלוח והרבה לשפר.
ספר זה מתאר, מנקודת מבט אישית, מסע ארוך שראשיתו מפגשים עם מתמודדים הלכודים עמוק-עמוק בתוך ליבת העולם הישן והמשכו התמודדות מורכבת עם המערכות הבירוקרטיות, עם מנהלי בתי חולים פסיכיאטריים ועם גורמי מקצוע נוספים, בדרך לבניית מערכת שיקום בקהילה ששיאה בחקיקת חוק ייחודי שאין דומה לו בעולם. המערכת נותנת כיום שרותי שיקום לכ- 30,000 איש ולמשפחות רבות.
יחיאל שרשבסקי: פסיכולוג קליני. עבד כפסיכולוג במרפאות ובבתי חולים פסיכיאטריים. עם סיום תפקידו כפסיכולוג הראשי של בית החולים “כפר שאול” בירושלים, הקים וניהל את מערכת השיקום בבריאות הנפש במדינה.
עבור פועלו הוענקו לו פרס זוסמן, אות מפעל חיים ממשרד הבריאות, אות התנועה הצרכנית בבריאות הנפש (היקר לו מבין האותות) ואות המופת מטעם משרד הרווחה.