הקאנונים ההיסטוריים שלנו קשורים זה בזה בהֶקשרי לשון ורוח, שכוּנו אָלוזיות. הן שייחדו את היצירה העברית לדורותיה, ולכן טופחו בה כיתרון מהותי.
תחיית העברית, לפני למעלה ממאה שנה, באה כצמיחה מאותם קאנונים, ועדיין היא מחוברת אליהם. אף בחדשניות שביצירותיה מהדהדות אָלוזיות, והן המתייחדות כמוקדי השתמעויותיהן.
בספר הזרימה הדו-סטרית של העברית מציב צבי לוז מִדגם רחב – משל שמונה-עשר יוצרים, בני כל דורות ספרותנו במאה העשרים – פורש כאן מִנעד של סוגי הֶקשרים, החוזרים ומחזירים עד למקורות. מופתֵי לשון ורוח, שהופנמו בטקסטים חדשים, התחדשו עמם ומקרינים משם אור החוזר למקורם; כך מוארים אותם קאנונים כמחדש, לעתים בהסכמה, לעתים בביקורת ברוח זמננו, ואף במשמעים שלא שוערו.
הזרימה הדוּ-סטרית, בין המקורות ליצירה המתחדשת, מוסיפה לשני הצדדים תהודות עודפות; והן סוד קסמה של העברית, המייחד אותה מבין הלשונות והמאתגר את היצירה בה עד ימינו.
ייחודים אלה מטילים על הביקורת העברית אתגר מיוחד, לחשוף ולהבין אותן תהודות. כשלעצמן עוברות ושבות, הן לא תסתברנה עד שיתברר אל נכון, מקומן באותו חלל תהודה הבלעדי לעברית.
צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב' ופרופסור-אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם סיפורים ורומנים, מחקרים ומסות אישיות.