היה חורף. חזרתי מן הגן הביתה.
"אמא, איפה איציק?" צעקתי בקול תוך שאני פותח את הדלת, וזורק את התיק על הרצפה.
אשה גבוהה, עם פרצוף כועס היתה בבית הזה. זו לא היתה אמא שלי.
"ילד" היא אמרה בקול קצת מוזר "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שזה לא הבית שלך?"
האשה תפסה אותי ביד, לקחה אותי אל החלון, הצביעה החוצה ואמרה: "אתה גר שם"!
אוף! כל הבתים אותו הדבר. איך אמצא את הדרך הביתה?
"אולי את מוכנה לעזור לי למצוא את הבית שלי? ביקשתי מהאישה, שעכשיו כבר זכרתי שזו אמא של יוסי שלומד איתי בגן.
"דובי אתה ילד גדול!" אמרה אמא של יוסי. "הראיתי לך איפה הבית שלך. ואתה כבר יכול להגיע לבד" היא ליוותה אותי אל הדלת, הוציאה אותי החוצה וסגרה את הדלת. "אוף איזה ילד מעצבן" שמעתי אותה אומרת מבעד לדלת הסגורה. נשארתי לבד בחוץ רוח חזקה נשבה וסופת חול החלה.
מה אעשה עכשיו? אמא! התחלתי לבכות. הבכי שלי הלך והתגבר, עד שהגיע לאוזניה של אמא. "דובי! אמא רצה לקראתי "איפה היית? הגן נגמר לפני שעה!" פניה של אמא היו כועסות.
"אמא, הבית הלך לי לאיבוד".
הפנים היפות של אמא הפסיקו לכעוס. היא חיבקה אותי וניגבה את הדמעות מפני. "לא הבית הלך לאיבוד, חמודי, זה אתה שהלכת לאיבוד!" אמרה.
איך הייתי רוצה להיות צב. הבית שלו תמיד על הגב.
במילים אלו נפתח סיפורו המרגש, המצחיק והנוגע ללב של אושי גרוס על עולמו של ילד עם לקויות למידה, שחווה כשלונות רבים ויחס שלילי מסביבתו, אך לא ויתר ובעזרת הורים, חברים ומורים טובים שהאמינו בו, לא התייאש והצליח לעבור תהליך של צמיחה מכל המשברים. כיום הוא שחקן, חקיין וזמר מצליח, המופיע בכל הארץ.