כיצד הפכו האשכנזים לישראלים?

לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה. מור נשפה לכיוון הספל שלה, הרימה את כפות הרגליים על הכיסא, חיבקה את הרגליים ועטפה אותן בחולצת טריקו שלי. קווצת שיער זהוב שהתנתקה מהקליפס התפזרה לה על הפנים, וגם אותה הזיזה בנשיפה קלה בלי להשתמש בידיים. היא חייכה אליי ואני חשבתי: היא הורסת לי את החולצה, והגמישות שלה מחרמנת אותי, ואני חייב לרוקן את המאפרה. ואז מור שאלה למה אני מחזיק את היד על החזה. אמרתי לה שכואב לי.
הוא מהנדס בניין צעיר בזוגיות פושרת וארוכה שלכאורה "מחזיקה מעמד" אך מתחת לפני השטח רוחש אי־נחת בלתי נסבל. הלב שלו כואב מאז מלחמת לבנון השנייה או מאז שהבטיח לנמרוד שיראו ביחד את הגמר של הישרדות. ערב אחד האי־נחת מתפרץ ומציף, ואז מצלצל הטלפון וקוראים לו למילואים בעזה. מבחינתו זוהי טיסת חילוץ מאזור אסון אל מקום אחר, בטוח יותר.
תיאור המילואים בעזה אחרי שבעה באוקטובר הוא גם ריאליסטי וגם דימוי לחיים של בני 40-30 בעת הזו בארץ הזו. הראל חמו כותב על חברוּת וקנאה, על אינטימיות ובדידות ועל צלקות ממלחמת לבנון השנייה, מהבית וממסעות החיים. גיבור הרומן לכוד בשטח הסְפר שבין הבורגנות לחופש, בין הנאמנות למדינה לתחושת ייאוש, בין שייכות לתלישות. העברית של הראל חמו יחפה ועסיסית, והוא כותב ברגישות גדולה לניואנסים ומתוך נקודת מבט מיוחדת במינה של חייל נאמן, עייף, רגיש ועצוב.
זה לא ספר מלחמה. זה ספר אהבה וכאב, והוא יפה ונבון, נוגה ומצחיק.

חייל מילואים חוזר מהמלחמה, ומגלה שהעברית נעלמה לו. 

שם, בעזה החרבה, הוא ראה גרפיטי, "התחלנו לדבר בערבית", אז הוא התחיל. לדבר ערבית. 

דווקא כשגיבור כל מה שזז חייב למות פושט את המדים, מתחילה הלחימה. הוא נאבק ללא הצלחה להשיב לעצמו את העברית, נאלץ לעמוד אילם מול ועדות של משרד הביטחון, ללמד סִפרות בתיכון ללא מילים, להציל את חיי המשפחה שלו בלי יכולת להסביר למה הנעליים הצבאיות עדיין במרפסת. הוא מוצא מעט שקט רק עם הילד שעוד לא יודע לדבר, אבל עוד רגע יתחיל. 

בינתיים, הוא מתעד במחברת את מה שקורה לו וסביבו, את התפרקות העולם, את התפוררות הוודאות. הרוב קרה באמת.

כל מה שזז חייב למות הוא רומן ביכורים מטלטל ומסעיר, המבקש לבחון את המציאות של החוזרים הביתה מן המלחמה, את השבר בקו ההגנה של האנושיות, ולהתבונן מקרוב על בני האדם שעדיין צומחים באדמה הזאת.

עידו שיר־וקנין הוא אב לשניים, מורה וחייל. 

הנערה מהבית הוורוד הוא רומן ביכורים אישי, המביא את סיפור חייה הדרמטי של המחברת.

נערה בת שש-עשרה מאבדת את אמה. אביה מתרחק ממנה אל בת-זוג חדשה ומותיר אותה להתמודד לבדה ב'בית הוורוד', בית מלון משפחתי העומד לכינוס נכסים. הנערה צריכה להבטיח לה קורת גג וקיום, וכנגד כל הסיכויים מצליחה לשמור על הבית עד תום שירותה הצבאי ולידת בנה הבכור, בשעה שבן זוגה נמצא בשליחות עלומה של המוסד.

איך מצליחה צעירה לבדה להתמודד עם כל אתגרי החיים האלה? על כך תוכלו לקרוא ברומן שלפניכם.

*

סיפור אישי כתוב היטב מחייב כנות והתמודדות עם הקושי הרגשי הכרוך בנגיעה בטראומות וחשיפתן לעין-כול ועם התהייה על היחס בין זיכרון לבין בדיון. ליאורה פיין הילר כתבה ספר נוגע ללב, רהוט ומותח, ובעיניי זהו הישג ספרותי ואישי גדול.

אילן שיינפלד, עורך הספר.

ליאורה פיין הילר נולדה בחנוכה 1949 בבית החולים דג'אני ביפו וגדלה באפרידר באשקלון, שם הקימו הוריה ב 1953 את בית המלון הראשון בעיר, "הבית הוורוד". כיום גרה בהוד השרון, נשואה וסבתא לעשרה נכדים. בצבא שירתה כקצינה.

בשלושים השנים האחרונות, מתוכן עשרים בחברה משלה, היא עוסקת בהבאת עובדים זרים לחקלאות מתאילנד.            התשוקה לכתיבה קיננה בה שנים רבות ורק בשנים האחרונות החלה בכתיבת הרומן הזה, שנשען בחלקו על מסע חייה.