כיצד הפכו האשכנזים לישראלים?

קבוצת חברים שנפגשת בחתונה בימי מלחמה, משולש אוהבים שמגיע לקיצו בהלוויה, אישה שמחליטה לכרות את השדיים, גבר שמנסה להשלים תחרות שחייה שמעולם לא התרחשה, נגנית שמנסה למצוא את הסרעפת מתוך געגועים לסבתה – עשרת הסיפורים שבקובץ נימים של תפוז מגוללים רגעים קצרים בחיים של דמויות ההולכות לאיבוד בתוך שבילי פרדס, בסמטאות ירושלמיות או בשדרות רחבות של עיר זרה ורחוקה. חלקם סיפורים סוריאליסטיים שמספרים באופן הגיוני מעשים לא הגיוניים, וחלקם ריאליסטיים הכתובים כממואר – אבל כולם סיפורים בדיוניים העוקבים אחר דמויות שתקועות במבוי סתום כלשהו, שמתעקשות לשוטט בתוך מבוך, עד שלבסוף הן שוכחות שצריך לחפש את דלת היציאה. 

ים טרייבר (ילידת 1994) היא דוקטורנטית לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד. סיפור קצר פרי עטה נבחר כסיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון ״הארץ״ ב-2022. זהו ספרה הראשון.

בגיל 62, מוצאת אביבה סיגל את עצמה כלואה במקום הכי קרוב והכי רחוק, הכי זר והכי מוכר – בעיר עזה, שבתיה נראים מבתי קיבוצה, כפר עזה. לא אחת ניצלה מהקסאמים שנורו על הקיבוץ באופן תדיר. האיום התמידי מומש בשבעה באוקטובר 2023, עת נחטפו היא ובעלה קית' על ידי מחבלי חמאס שפרצו לביתם. 

כל אחד מהחטופים שחזרו מבור השבי אוצר בזיכרונו את סיפורו הייחודי. כל אחד מהם התמודד במידת יכולתו – ולמעלה ממנה – עם סכנות מוות, אימה, רעב והשפלות. בימי השבי חרתה אביבה בזיכרונה פרטים קטנים ואירועים דרמטיים, ודומה שכבר אז ידעה שכאשר תיפדה, תספר את סיפור השבי שלה במלואו, שלא כמו סבתהּ האהובה ניצולת השואה, שכרבים מבני דורה בחרה בשתיקה.

סיפורה של אביבה – רעיה, אם, סבתא ואשת חינוך לגיל הרך, מסופר באופן כמעט ויזואלי, הודות לכוח זיכרונה המפורט. בסקרנות, בכנות כואבת ובחדות מבט היא משחזרת את האירועים ומתארת את המראות בעיר הזרה ואת התנהגות המחבלים־השובים, שליחי הרוע. בעודה עומדת על משמר ההישרדות, היא דואגת לבעלה הפצוע, וכולה אחוזת חרדה לבנה, שנותר בקיבוץ וגורלו אינו ידוע לה. 

תיאורי היומיום במנהרות ובבתי המסתור מהדהדים את שאון המלחמה הניתכת בחוץ ויוצרים תיעוד מרתק, אנושי, רב־עוצמה ומלא אהבה לקית' ולשותפותיהם הצעירות לגורל. יותר מכול, מרעיד את הלב ניסיונה הבלתי מתפשר לשמור על צלם אנוש גם בבור צלמוות.   

"אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית' ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית' מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת־מייחלת: "העיקר לקום לבוקר חדש".

(מתוך ההקדמה) 

אביבה הוחזרה אחרי 51 ימים בשבי וקית' הושב בתום 484 ימים.

הם בכלל לא היו אמורים להיפגש.
אבל עד כמה באמת יכול אדם לשלוט בחייו?

אילזה היתה הבת המופלאה שנולדה על סף המאה העשרים באירופה וגדלה להיות אשת עסקים מבריקה, אלא שאז הגיעו הנאצים, העולם התהפך והזוהר נהפך לאבק. בלית ברירה הגיעה אילזה מווינה לפלשתינה. ולא מצאה בה נחמה.
היא אפילו השלימה עם מתי, החתן שבתה היחידה בחרה לעצמה. צבר שרמנטי, דור ראשון בישראל המתהווה, בטוח בעצמו וזר לה כמעט בכל מובן. אדם שלעולם לא היה נכנס לעולמה הישן. אלא שהעולם הישן נמחק ובזה החדש הם נאלצו לחלוק חיים שלמים בבית משותף שמן הרגע הראשון היה לזירת התגוששות והתנגשות, לרחבת ריקודים של מחול שדים משפחתי.

עכשיו כשאילזה ומתי כבר אינם, מנסה נכדתה לברר מה באמת היה שם. לדובב את השתיקות, להחריש את הצעקות שממשיכות להדהד בה, לפענח את האנשים שאיתם גדלה אך לא באמת הכירה. להבין איך כאב ובדידות וזרות הותכו לאהבה. אם בכלל היתה שם אהבה.

הירקון 116 ב' הוא ספרה השישי של אורית הראל, מחברת רב-המכר זה לא שאני לא אוהבת. בלשון מאופקת ובסכין חדה היא מפלחת בזו אחר זו שכבות של זיכרון, צער וגעגוע, ומלבישה במילים את החומר אפל שהופך זרים גמורים למשפחה.