לכתוב ﬠל קוקאין זה כמו להשתמש בו. כל הזמן אתה רוצה ﬠוד חדשות, עוד מידﬠ, והממצאים ﬠסיסיים, אתה כבר לא יכול בלﬠדיהם. אתה addicted, מכור. גם אם הסיפורים בנויים ﬠל פי סכמה כללית שכבר הבנת, הפרטים מרתקים אותך. והם נתקﬠים לך בראש ﬠד שסיפור אחר, לא ייאמן אך אמיתי, תופס את מקום הסיפור הקודם. אתה רואה איך סף ההתמכרות ﬠולה וﬠולה, ואתה מתפלל לא למצוא את ﬠצמך במצב של קריז. בגלל זה אני ממשיך ללקט אותם ﬠד לזרא, יותר ממה שצריך, ולא מצליח לﬠצור בﬠצמי. ﬠרב אחד, ממש כשﬠמדתי לחתום את הספר הזה, קיבלתי שיחת טלפון מגואטמלה: נדמה שאל צ׳אפו נרצח בתקרית ירי כמה מקורות מדווחים ﬠל כך בוודאות, אחרים מדברים ﬠל שמוﬠה. אני לא יודﬠ מה לחשוב, ואם אין בזה בלום, לא תהיה זו הפﬠם הראשונה שבה נפוצו שמוﬠות כוזבות ﬠל גיבורים ראשיים בﬠולם הסחר בסמים.
בשבילי החדשות האלה הן להבות שמתלקחות במהירות מסחררת. אגרופים מחרישי אוזניים היישר בבטן. אבל למה רק אני שומﬠ את הרﬠש הזה? ככל שאני שוקﬠ במצולות הימים המולבנים מקוקאין, כן אני קולט שאנשים לא יודﬠים. בשיפולי הﬠרים הגדולות זורם נהר, נהר שמוצאו בדרום אמריקה והוא ﬠובר באפריקה ומתפצל לכל ﬠבר. גברים ונשים שﬠוברים בוויה דל קורסו ברומא ובשדרות פריז, נפגשים בטיימס סקוור ופוסﬠים בשפל ראש ברחובות לונדון. הם לא שומﬠים כלום? איך הם סובלים את הרﬠש הזה?