וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה
מֻכָּה תֵּל אָבִיב בְּסַנְוֵרִים.
עִוְּרִים נֶאֱחָזִים זֶה בָּזֶה לֹא מוֹצְאִים אֶת הַיְּצִיאָה.
הַיָּם לֹא רָחוֹק
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְיַבֵּב בִּקְצֵה הָרְחוֹב.
סְפִינוֹת מַשָּׂא מַמְתִּינֹות בַּלַּיְלָה
לְבוֹא הַמַּצִּילִים עִם בֹּקֶר.
תֵּל אָבִיב רוֹעֶדֶת מִתְּשׁוּקָה.
אֲנָשִׁים מְגָרְדִים אֶת הַקִּירוֹת. חָסֵר לָהֶם מַשֶּׁהוּ.
סִידָן. חֶמְלָה.
גַּם בִּשְׁנָתָם תּוֹשְׁבֵי הָעִיר נוֹשְׁמִים.
פִּצּוּצִיּוֹת מוֹכְרוֹת חַמְצָן בִּטְעָמִים.
הַכֹּל אֶפְשָׁרִי. רַק תִּפְתַּח דֶּלֶת
וְהַיָּדִית נוֹשֶׁרֶת לְךָ לַיָּד.
בָּשָׂר דְּמוּי בָּשָׂר.
מֶלַח הִימָלָיָה.
הָפוּךְ אָרֹךְ עַל שְׁקֵדִים בְּלִי סֻכָּר.
תֵּל אָבִיב מְפַרְפֶּרֶת.
בַּקּוֹמָה שֶׁמִּתַּחַת נִקְרֶשֶׁת חֶמְאָה.
מִישֶׁהִי מִתְגָּרֶשֶׁת. מִישֶׁהִי מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁהוּא יַגִּיד מָה הוּא מַרְגִּישׁ. תְּדַיֵּק.
מַדָּעִים מְדֻיָּקִים. הַדֵּעוֹת נֶחְלָקוֹת.
הַיָּמִים נִמְשָׁכִים וְהַדַּיָּגִים שֶׁל עַזָּה
מַקְדִּימִים הַבֹּקֶר לָצֵאת אֶל הַיָּם.
מֶרְחַב הַדַּיִג הֻגְדַּל.
הַדֶּרֶךְ לְכֵף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה פְּתוּחָה.
בספר שיריו השביעי במספר, בוחן נתן וסרמן את קריסת הזמן ההיסטורי אל תוך הזמן האישי. בין יוון הארכאית לקרתגו ובבל, בין ברלין של מזרח גרמניה וקרית היובל של שנות השבעים, בין מרכזי פריז ללב תל אביב, בין חוף עזה לבין בית המצורעים בירושלים - מתגלה מבט עצוב ומפוכח על יופי ואובדן.