יהונתן לובר נכנס לעזה בכ"ח כסלו (11 לדצמבר), נר חמישי של חנוכה.
אביו, איש התיאטרון חגי לובר, מנהל יומן מעל דפי הרשת החברתית; בשמונה באוקטובר הוא מבקש מצה"ל לקחת אותו לכל תפקיד נצרך, עם להקת התיאטרון שלו הוא מופיע לשורדי הטבח ולמפונים מקווי העימות, ואת בניו וחתניו הלוחמים הוא מחזק במילים שיוצרות אדוות, ומובילות לשיח של אהבה עם יריבים פוליטיים.
שבוע לאחר חנוכה נשמעת הדפיקה בדלת.
סיפורם הפרטי של יהונתן ומשפחת לובר הופך דרך המילים של חגי ליומן מסע לאומי, העובר דרך כיכרות מחאה, מפגשים מרגשים ויבשת רחוקה. מסע המשרטט היינו עד השבעה באוקטובר, מה אירע לנו בשבת שחשכה עלינו ומה אנחנו צריכים לשאוף להיות, כאומה וכבני אדם.
דמותו של יהונתן, שנולד להיות חולם ולא לוחם, עולה הסיפור, מוארת ומאירה, מבטיחה שכעומק האובדן – כך גם התעלות הרוח.