ליברליזם

ספרה של חגית דבורה אדלר מציע עיון מחודש בעיצובה של דמות האישה ביצירת עמליה כהנא-כרמון. קריאה פמיניסטית חושפת דמות של אישה חזקה המודעת היטב הן לכוחה והן למידת השפעתה על הגבר; זו אישה המתנהלת במרחב באופן פעיל ומודע, וככזה הוא פותח בפניה אפשרויות בחירה מגוונות. הקריאה הפמיניסטית עומדת על העובדה שהאישה בסיפוריה של כהנא-כרמון היא לרוב דמות דינמית ואיתנה המתנגדת לסדר הגברי שדוחק אותה אל האחרוּת והשוליות; היא בעלת יכולת לנהל את חייה ואת קשריה עם הגבר ועם העולם כהבנתה, ובשום מקרה היא אינה חסרת שליטה. עיצובו של הקול הנשי ביצירה אינו נפרד מקולה האישי של כהנא-כרמון, אשר אותו השמיעה בתכיפות במאמרים ובמסות שפרסמה בעיתונות. יצריות האישה, מיניותה והתנגדותה למנגנון הדיכוי הגברי מקבלים ביטוי נרחב בכל הדמויות הנשיות בסיפורי הקובץ "בכפיפה אחת", כמו גם בדמותה של נועה טלמור, גיבורת הרומן "וירח בעמק איילון", הנוקטת ב"התנגדות של יום יום".

שימוש בלשון פרגמנטרית ונטייה אינטנסיבית לחזרתיות, לשילוב של ציטוטים ממקורות שונים, ולרשימות קטלוגיות מבטאת דווקא את הנפש הקרועה של הגבר ואת חרדתו כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות חילוף התפקידים המגדרי בנובלה "שם חדר החדשות". החריגה של דמויות הגבר והאישה מהסטריאוטיפים המגדריים מתגלה גם בנובלה "ממראות גשר הברווז הירוק", אשר במרכזה טראומה-נשית והאפשרות לספר אותה מחדש, כנרטיב נשי. חילוף תפקידים מגדרי הוא לב עניינו של הרומן "ליוויתי אותה בדרך לביתה", אשר במהלך מזהיר כורכת בו כהנא-כרמון את התשוקה הנשית ביחד עם יחסי הכוח העדתיים בישראל של סוף המאה ה-20, כפי שהם משתקפים מחשבון הנפש שעורך הגבר.

חגית דבורה אדלר היא דוקטור לספרות עברית, בוגרת בית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב; חוקרת תרבות ומגדר המתגוררת בשנים האחרונות בקיגאלי (רואנדה). במסגרת מחקרה העכשווי על שימור זיכרון ועדויות נשיות ביחס לרצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994, עתיד לראות אור ספרה "My Journy" , אשר מתעד בגוף ראשון עדות מאוחרת שנמסרה בבית הדין הגבוה לצדק בבריסל על ידי שורדת הטבח.

מפגש עם גבולות השפה, בניסיון לבטא במילים ובדימויים את רגש הגעגוע שנפער בעקבות אובדן אישי, עורר כמיהה להתחקות אחר אפשרות גילום הגעגוע בחומר – להעניק לו צורה בעולם. כבר בראשית החיפוש אחר אותה צורה נכספת עולה אי-הלימה בין מרכזיותו של רגש הגעגוע בחיי האדם וביצירה האומנותית בכלל והקולנועית בפרט, לבין תשומת הלב שזכה לה במחקר. אי-הלימה זו מניעה מהלך מחשבתי הנפתח בשאלות הנוגעות במהות רגש הגעגוע, רגש מופשט החומק מכל דיסציפלינה מחקרית. באמצעות השוואה בין המושג געגוע למושגים מלנכוליה ונוסטלגיה שמובילה למושג אין, ותוך כדי קריאה המציבה את הפרשנות האסתטית במרכז, געגועים מאיר אי-הלימה זו ולוקח אותנו אל תוך חקירת רגש הגעגוע מבלי להתיימר להגדירו.

דרך התעמקות בטקסטים ותאוריות מתחומי מחקר מגוונים – תאוריה פסיכואנליטית, פילוסופיה, לימודי תרבות, אסתטיקה וקולנוע – ותוך כדי קריאה בכתביהם של הוגים וחוקרים כמו פרויד, ברגסון, היידגר, קריסטבה, בוים ומאלפס, מיכל לביא מתבוננת בקולנוע תיעודי אישי ישראלי עכשווי – בסרטים מאת ענת אבן, יונתן חיימוביץ' ויובל המאירי, יוצרת ויוצרים שהאסתטיקה מצויה בלב המעשה הקולנועי שלהם. מתוך מהלך מחשבתי הנע בין תחומי מחקר המחברת מציעה פרשנות אסתטית לגילום קולנועי של אחד הרגשות המהותיים בקיום האנושי.

מיכל לביא, מחברת הספר געגועים: על רגש בקולנוע, היא יוצרת וחוקרת קולנוע שבמרכז הווייתה החיפוש אחר גילום רגש הגעגוע. היא מלמדת בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, ובמשך שנים ניהלה אמנותית מוסדות קולנוע, בהם סינמטק חולון ופסטיבל קולנוע דרום. מאז טבח 7 באוקטובר, שהשפיע על חייה ועל חיי משפחתה, המאבק להשבת החטופות והחטופים הפך למרכזי בחייה, וההתמודדות עם הקיום שלאחריו עומדת במרכז עשייתה האומנותית.