הרחבת הלשון העברית במבט רב-תחומי

והשתקפותה בדיוני ועד הלשון ובדברי סופרים ומשוררים בני דור התחייה; הדיונים המקיפים והמעמיקים שנערכו בוועד הלשון, דפוסי-העבודה שנוצקו במסגרתו והפתרונות שהועלו על-ידי חבריו ; הערות, מפתח; פורמט גדול, כריכה קשה.

***

הספר שלפנינו – הרחבת הלשון העברית במבט רב-תחומי – עוסק בנושא הרחבת הלשון העברית כפי שהשתקפה בדיוני ועד הלשון ובדברי סופרים ומשוררי בני דור התחייה, וכפי שדנו בה ראשי החינוך העברי-הלאומי החדש בארץ-ישראל,  בהם מנהלי בתי-ספר, מורים וגננות.

הרחבת הלשון העברית הייתה חלק בלתי-נפרד מתהליך החייאתה והתגברה בד-בבד עם חידוש הדיבור העברי וההתיישבות בארץ-ישראל. ה'הרחבה' נעשתה "מבפנים" ו"מבחוץ" – במסגרת 'מסחר חליפין' – הן באופן טבעי, "אינסטינקטיבי" וספונטני הן באופן "מלאכותי", כלומר: באופן יזום, מתוכנן, תכליתי וממוקד-מטרה. 'הרחבה' זו ענתה על הצורך במילים חדשות לציון עצמים שנוצרו ומושגים ורעיונות שנולדו במחשבה בתגובה לצרכים שהתעוררו ולהתפתחויות שחלו בתחומי התרבות, המדע והטכנולוגיה.

ה'הרחבה', שנעשתה הן ביודעין ובכוונת-מכוון על-ידי "אומנים מיוחדים" הן שלא-ביודעין ושלא במתכוון, עמדה בראשית הדרך בסימן ה'אוקסימורון' שטבע י"מ פינס: "הגדולה שבמעלות למלה חדשה – שאיננה חדשה […]". בתחילה הייתה ה'הרחבה' עטויה ואפופה בהילה של שימוש בביטויים של קדושה ומסתורין, שהומרו בהמשך הזמן במונחים, בכללים ובעקרונות-פעולה רציונליים, המבוססים על חוקי הדקדוק ומדע-הלשון כגון: שורש + משקל ובסיס + צורן. הרחבת הלשון – בדגש על היצירה המילונית – על צורותיה ומנגנוניה העסיקה הן  סופרים, משוררים והוגי-לשון הן את חברי ועד הלשון. 'הרחבה' זו, בין שנתפסה כבריאה 'יש מאין' – פרי רוחו היוצרת של האדם – בין שנתפסה כהפקה של 'יש מיש' בצורה 'שקופה', הייתה תוצר של מימוש פוטנציאל הטמון במפגש בין כושרו היצירתי של האדם להמציא דברים בכלל ומילים בפרט ובין הפוריות (הפרודוקטיביות) והוולדנות המובנית של מערכת התקשורת הלשונית.

הדיונים המקיפים והמעמיקים שנערכו בוועד הלשון, דפוסי-העבודה שנוצקו במסגרתו והפתרונות שהועלו על-ידי חבריו הניחו את הבסיס לאלה שנערכו, נוצקו והועלו מאוחר יותר על-ידי חברי יורשתו, האקדמיה ללשון העברית; וגם אם מילון המונחים שבהם השתמשו הראשונים היה מטבע-הדברים מצומצם יותר בהשוואה למקובל בימינו, מילון המושגים שלהם היה עשיר ומפותח מבחינה בלשנית, שהטרים את זמנם.

***

"ספר זה מגיש  לנו מונוגרפיה מחקרית מקורית ומעמיקה […]. מחקרו הידוע של כרמי 'עם אחד ושפה אחת' סלל דרכים חדשות להכרתה ולהבנתה של תחיית לשוננו בעת החדשה בראייה בין-תחומית. החיבור שלפנינו מתמקד בגורמים הפרסונליים ובמניעיהם של האישים שעסקו בהרחבת הלשון העברית ובגורמים ההיסטוריים והבלשניים שהיו מעורבים בה […]. במחקרו החשוב חושף כרמי את הבירורים המעמיקים שהתנהלו בוועד הלשון על שאלות עקרוניות ומהותיות […]. המחבר מיטיב להראות שחברי ועד הלשון הירושלמי, שמילאו את תפקידם כמתכנני לשון מתוך תודעת שליחות, הוכיחו לא רק ידע בלשני אלא גם חדשנות ומחשבה יצירתית, פורייה ומקורית […].  החיבור שלפנינו הוא בלא ספק התרומה המחקרית החשובה והממצה ביותר על ועד הלשון, שהיה המוסד התכנוני המרכזי עד להקמת האקדמיה ללשון העברית (בשנת 1953) […]. התעודות הרבות, שכרמי פרסמן בחלק השלישי של חיבורו מלוּות בהערותיו המאירות […] הזורעות אור על הבעיות שבפניהן ניצבו העושים במלאכה […]".

                       פרופ' (אמריטוס) אילן אלדר, חבר האקדמיה ללשון העברית

***

מחבר הספר, החוקר שלמה כרמי, פרסם שורה של מאמרים וספרים העוסקים בנושאים ובתחומים מגוונים של תולדות החינוך היהודי והישראלי ושל תולדות תחיית הלשון העברית.