לוחם מגדוד 13 של גולני נפצע קשה במהלך פשיטה על יעבס, היא יבש גלעד, בהיתקלות עם מארב אויב. הוא נישא באלונקה בידי חבריו אל צדו הישראלי של הירדן. מחשבותיו, זיכרונותיו ותובנותיו מחייו הקצרים חולפים בתודעתו כסרט נע, מתאבכים ומתערבלים עם האירועים המבצעיים המתרחשים במהלך חילוצו, ובתוך כך יוצרים מונולוג שמייצג בזעיר אנפין את ההיסטוריה הקצרה של העם היהודי בארצו.
"עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד איטי, איטי מאוד, שמסתלסל ומתהפך לצלילי האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני".
"אמי מתגלית אלי עכשיו כפליטה שהגיעה משומקום, ועכשיו המצפון שלי מתעורר בכל עוצמתו, מפואר, מנופח, בלתי נסבל במידת הטמטום, שואב את כוחותיו ממקור לא ברור, ומצליח להפיק עוד שאיפת אוויר, עוד קריעת ים סוף שבוצעת את גופי".
"כולם שוב עומדים על הרגליים ומשוחחים בלחש, כמו רחשיו של בית הקפה של לילי בגבעת שמואל, בשבת, כשכולם משחקים קלפים מבעד למסך כבד של עשן הסיגריות".