בצמיחה מתמדת

"אולי יקרה הנס ומישהו מן היקרים שלך, שהשארת בגיא החידלון, ייתן אות חיים". 

 

נעדרים: חיפוש קרובים אחרי השואה עוסק בקבוצה ייחודית שהותירה מלחמת העולם השנייה, בין הניצולים לנספים: אנשים שגורלם לא היה ידוע. קרוביהם ניסו לאתר אותם או לגלות מידע על גורלם בכל דרך אפשרית, הן באירופה מיד לאחר השחרור, הן לאחר זמן, במקומות מושבם של הקרובים.

 

כיצד נערכו החיפושים? את מי חיפשו קרובי המשפחה? מה הם ההבדלים בין הורים שחיפשו את ילדיהם לאחים שחיפשו אלה את אלה או לילדים שניסו לאתר ניצולים ממשפחתם? מה מספרים המכתבים שכתבו בני המשפחה לרשויות השונות? מה היה מקומם של הרדיו והעיתונות בחיפושים? אילו אפשרויות עמדו בפני עגונות שרצו לבנות בית מחדש וכיצד ניסה הממסד הדתי לסייע להן? אילו גופים קמו לסיוע באיתור הנעדרים? על שאלות אלה ואחרות בא הספר לענות.

 

נעדרים מתאר מציאות שיצרה אי שקט מתמשך, חיפושים ארוכי שנים ופצעים שאינם מגלידים. הסוגיה מעלה שאלות רבות על זיכרון של מי שגורלם נותר לוט בערפל ועל הנצחה, שפירושה הודאה בכישלון החיפושים. הספר בוחן גם גופי סיוע שונים, בין־לאומיים ויהודיים, ששמו להם למטרה לסייע באיתור הנעדרים, תוך דגש על המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית. מן הספר עולה שקטגוריית הנעדרים הייתה בעלת הגדרות ומאפיינים ברורים ואתרי זיכרון ייחודיים, והיא השפיעה באופן ניכר על עיצובו של זיכרון השואה בישראל ומחוצה לה.

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.