דידי יודעת

בגיל 62, מוצאת אביבה סיגל את עצמה כלואה במקום הכי קרוב והכי רחוק, הכי זר והכי מוכר – בעיר עזה, שבתיה נראים מבתי קיבוצה, כפר עזה. לא אחת ניצלה מהקסאמים שנורו על הקיבוץ באופן תדיר. האיום התמידי מומש בשבעה באוקטובר 2023, עת נחטפו היא ובעלה קית' על ידי מחבלי חמאס שפרצו לביתם. 

כל אחד מהחטופים שחזרו מבור השבי אוצר בזיכרונו את סיפורו הייחודי. כל אחד מהם התמודד במידת יכולתו – ולמעלה ממנה – עם סכנות מוות, אימה, רעב והשפלות. בימי השבי חרתה אביבה בזיכרונה פרטים קטנים ואירועים דרמטיים, ודומה שכבר אז ידעה שכאשר תיפדה, תספר את סיפור השבי שלה במלואו, שלא כמו סבתהּ האהובה ניצולת השואה, שכרבים מבני דורה בחרה בשתיקה.

סיפורה של אביבה – רעיה, אם, סבתא ואשת חינוך לגיל הרך, מסופר באופן כמעט ויזואלי, הודות לכוח זיכרונה המפורט. בסקרנות, בכנות כואבת ובחדות מבט היא משחזרת את האירועים ומתארת את המראות בעיר הזרה ואת התנהגות המחבלים־השובים, שליחי הרוע. בעודה עומדת על משמר ההישרדות, היא דואגת לבעלה הפצוע, וכולה אחוזת חרדה לבנה, שנותר בקיבוץ וגורלו אינו ידוע לה. 

תיאורי היומיום במנהרות ובבתי המסתור מהדהדים את שאון המלחמה הניתכת בחוץ ויוצרים תיעוד מרתק, אנושי, רב־עוצמה ומלא אהבה לקית' ולשותפותיהם הצעירות לגורל. יותר מכול, מרעיד את הלב ניסיונה הבלתי מתפשר לשמור על צלם אנוש גם בבור צלמוות.   

"אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית' ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית' מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת־מייחלת: "העיקר לקום לבוקר חדש".

(מתוך ההקדמה) 

אביבה הוחזרה אחרי 51 ימים בשבי וקית' הושב בתום 484 ימים.

"אתן רק ילדות קטנות," השוטרים בתחנת המשטרה אמרו לחיילות שלי. "תישארו כאן, איפה שבטוח ומוגן, תתרחקו משדה הקרב, זה לא מקום בשביל ילדות כמוכן." 

החיילות שלי יודעות לירות, לכולנו יש מדים ונשק. כולנו עשינו אימונים בדיוק בשביל יום כזה, אבל אף פעם לא נלחמנו קודם, זאת תהיה הפעם הראשונה שנפגוש ממש מלחמה. השוטרים מפצירים בנו, "אל תצאו מכאן." ומהצד השני מתקשרת הקצינה שלי וצועקת עליי, "יש לכן נשק, אתן לוחמות, קדימה, תגיעו לבסיס בכל דרך אפשרית. תבואו לעזור בקרב."

אמרתי לחיילות שלי: אנחנו לא ילדות כמו שהשוטרים כאן אמרו לכן! אנחנו לוחמות! וככה הן קמו, ויצאנו."  

לוחמות הוא סיפורה של מהפכה. אחרי עשורים של מחלוקת סביב שאלת השירות של נשים כלוחמות בצה"ל, מלחמת שבעה באוקטובר הכריעה את הוויכוח. בעזה ובלבנון, בסוריה ובאיו"ש, צעירות ומבוגרות, נשואות ורווקות, אימהות ואפילו נשים הרות השתתפו באופן פעיל בלחימה ושמרו על כולנו.

לוחמות מביא את סיפוריהן של הנשים האלה: עשרים מונולוגים כנים וחשופים שמספרים את הסיפור הזה, סיפור שמעולם לא סופר קודם לכן, ושכולם חייבים להכיר. מונולוגים של נשים צעירות שרצו להפוך ללוחמות גם כשאיש לא האמין בהן. עם קסדה מעל לקוקו ולק ג'ל על הציפורניים הן הסתערו וחיפו, נפצעו והתגברו, והוכיחו שהן יכולות.

לוחמות - ספר שאי אפשר לקרוא בלי לצחוק ולבכות, להתרגש ולהתפעל, ובעיקר, להצדיע להן אחת־אחת.

במקום לספר לינון מה עובר עליי, אני מסתודדת עם עצמי כל השבוע ואז, כשיוצאת השבת, אני חייבת לצאת לרוץ. שאגה חונקת אותי כבר בכניסת השבת, מאיימת לצאת. נדמה לי שרק אם אקרע את האוויר בשתי ידיים ישרות כסכין, אחתוך ואחתוך את כל המילים שבתוכי, אוכל לחזור ולהמשיך להעמיד פנים. עכשיו אני מול המראה. אני מכריחה את עצמי להיות אמיצה ולהסתכל לעצמי בעיניים.

אודיה חיה בבית שנראה מושלם מבחוץ, אבל בפנים משהו נסדק. בבית הכנסת מסרבים לאפשר לבתה לקרוא בתורה בבת המצווה שלה, בתה השנייה מתמודדת עם סוכרת נעורים מאיימת, והזוגיות, שפעם הייתה בית, נעשית לפתע זרה. לחישה פנימית הולכת ומתגברת בתוכה, מאיימת לצאת החוצה ולפרק את כל מה שבנתה.

מפגש פתאומי עם בועז, חבר ילדות, מערער את שיווי המשקל ופותח את מגירת הממתקים הסודית. אודיה כבר לא יכולה לברוח מכך שהדת מעלה בה יותר שאלות מתשובות. מה יקרה אם תניח את הלפיד שעובר מדור לדור? הַמשיכה אל בועז מציפה שאלות אסורות על תשוקה, נאמנות, אמונה וחופש. אודיה נקרעת בין שני עולמות – זה שהתחנכה בו, וזה שליבה כמה אליו – ומבינה שהמרחק מהבית עשוי להיות הדרך היחידה לחזור אליו באמת.

רחוקה מהבית מאת איילת הלפרין קייטס הוא רומן חכם, מפתיע ונועז. זהו ספר המציב מראה אמיצה מול החברה הדתית, ומשרטט ברגישות את הניסיון להבין איפה הבית, ואיפה הלב.

איילת הלפרין קייטס היא עובדת סוציאלית קלינית שעשתה הסבה מקצועית להיי־טק. רחוקה מהבית הוא ספרה השני.