פוסט לוחמה פסיכולוגית

מעטים זוכרים את מועדוני התרבות ששגשגו בישראל בראשיתה, אולם הם היו בזמנם מרכזי יצירה חשובים. עוד לפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות, קמו מועדונים כמו "המועדון לתרבות מתקדמת" (לימים "צוותא"), "מִלוא", "בארי", "בוסתן", "יחדיו" ו"מדורה" – מוקדי תרבות שוקקים שחבריהם היו סופרים, אמנים, אנשי רוח, והתארחו בהם אישי ציבור וראשי ממשלה. לימים נזנחו ונשכחו, אך תרומתם לעיצוב תרבות ישראלית מקורית הייתה משמעותית.

ספרה החדש של חגית הלפרין, פרי מחקר מקיף וראשוני, מתחקה אחר סיפורם של אותם מועדונים – סיפור שהחל בחזון אוטופי מרגש והסתיים לא אחת בשברון לב. הוא מאיר את הקשרים הסבוכים בין תרבות לפוליטיקה, ואת המאבקים בין ראשי מפלגות הפועלים ליוצרים שנאבקו על עצמאותם הרוחנית. סיפורם משורטט על רקע התמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את פני המדינה.

בין הדמויות המרכזיות בספר: המשורר אברהם שלונסקי, שהקים את "המועדון לתרבות מתקדמת" (צוותא) מטעם מפ"ם, והסופרים יעקב הורוביץ וישראל כהן, מקימי "מִלוא" (בחסות מפא"י). הספר חושף את העשייה התרבותית, המתחים, התקוות והפשרות שעיצבו את התרבות הישראלית בראשיתה – תקופה שבה חלמו חלומות גדולים, והצליחו להגשימם, ולוּ חלקית.

פרופ' חגית הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב; לימדה במכללת סמינר הקיבוצים. מבין ספריה: "צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן" (2007), "המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי" (2011), ו"הבריחה מן הארמון המכושף: שלונסקי וסופרי דור תש"ח" (2021). בהוצאת רסלינג ראה אור ספרה "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי" (2023).

דן בן־אמוץ, עמוס קינן ואורי זהר היו כוכבי תרבות ישראליים בשנות ה־ 60 וה־ 70 שהותירו חותם על הסצנה החילונית־ליברלית. הם כתבו טורים בעיתונות, פרסמו ספרים ויצרו סרטים, שזכו לתהודה ציבורית רחבה. ביצירותיהם הם עסקו בנושאים כמו המיליטריזם בחברה הישראלית, מעמדו המתחזק של הממסד הדתי, הסיאוב בצמרת השלטון והקונפורמיזם שמאפיין את הישראליוּתּ עד עצם היום הזה.

את אלה שכחו מנסה לענות על השאלה מדוע חרף היותם דמויות מפתח נדחקה פעילותם הפוליטית של בן־אמוץ, קינן וזהר מן המחקר ומן הזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בעטיין של שערוריות שנקשרו בשמם. באמצעות ניתוח יצירותיהם האמנותיות וכתביהם הפובליציסטיים, בוחן ד״ר אלעד וקסלר את דמותם של השלושה, שבעטו באתוס הציוני־סוציאליסטי, ובה בעת חשו שאין להם ארץ אחרת. הביקורת שמתחו על דרכה של ישראל תקפה גם היום, וביתר שאת.