חרטום - תקומה

"תורידי את הספר הזה מהיד. את לא יכולה את זה עכשיו. יש לך טיסה לטוקיו לתפוס. זו ההזדמנות של החיים שלך. אבל לפני זה את חייבת לעבור בבית חולים. הם רוצים לבשר לך משהו רע. משהו רע על עצמך. הו גאד. מה הם רוצים ממך? בשביל לשמוע דברים רעים על עצמך יש לך את המשרד. שיט שיט שיט, דורי. מה הם עומדים להגיד לך? לא משנה מה, רק שיעשו את זה מהר. תבכי בטיסה. את חייבת להספיק, אחרת עמית טס בלעדייך. אל תנסי לדמיין מה הריח שלו. תתרכזי. אין לך אפשרות עכשיו לספר הזה. תניחי אותו חזרה. תעברי הלאה..."

יש שני דברים שחשובים לדורי בחיים: עבודה והרפתקאות, בהכרח באותו הסדר, שניהם בדרך כלל עם גברים. בגיל 32 היא אדריכלית זוטרה במשרד הכי נחשק עם הבוס הכי מתעמר בביזנס. זה לא הולך לה, אז היא יוזמת הרפתקה: היא מנסה למכור קונספט לרשת מלונות אהבה בטוקיו – מלונות לפי שעה שבהם כל חדר מעוצב סביב קינק שונה. היא לא עושה את זה לבד - היא מדליקה על הרעיון את עמית, האדריכל השני הכי בכיר במשרד והבחור הכי כריזמטי בחדר. כל חדר.

רגע לפני שהם טסים מאחורי הגב של הבוס, דורי צריכה לעשות מעקף קטן, ממש קטנטן ולא זוהר, במסדרונות העגומים של בית החולים. שם היא מגלה שעליה לעבור ניתוח חזה שיעמיד בסימן שאלה את כל התוכניות וסדרי העדיפויות שלה בחיים. אז היא עושה את הדבר ההגיוני היחיד בעיניה: ממשיכה כמתוכנן וטסה עם עמית לטוקיו. מבחינתה, זו הפעם האחרונה שלה בתצורתה הנוכחית. היא רק לא הביאה בחשבון שמי שמתעסקת עם (מלונות) אהבה בלילה, עלולה לאבד את התחתונים בבוקר.

נגמר הבית מלון הוא ספר ביכורים שנון, קצבי, סקסי ונוגע ללב. מרכיבים אותו החומרים הכי אמיתיים של החיים: קריירה, אהבה, דימוי גוף והגשמה עצמית, מתובלים בנימוסים יפניים, בחוצפה ישראלית, ובכמויות נדיבות של וסאבי. 

עינת שחק היא יוצרת ועיתונאית תרבות במגוון כלי תקשורת. ספר השירה שלה פירות ביאוסים (2025) זכה בקרן רבינוביץ לספרות. נגמר הבית מלון הוא ספר הפרוזה הראשון שלה. 

"שלום. אם תרצה, נוכל להיפגש. נאמר באמצע הדרך, אי שם בחוג הקוטב – נוף שכל אחד מאיתנו מכיר בנפרד."

"שלום". לא כתבה "אבא". מאיר יכול להבין. הרי מעולם לא זכה לשמוע ממנה את שם העצם הזה – והרי הוא, "בנפרד".

אחרי יותר מעשרים שנות ניתוק, מזמינה שלומית את אביה למסע משותף: חציית הרמה הקפואה של גרינלנד בעקבות מסתורין המלווה את מותו של חוקר טבע מפורסם, עשרות שנים אחרי שנקבר תחת מעטה עבה של קרח.

המסע המשותף, בין מישורי פרא קפואים לאוהל צר ודחוס, ובין זרות לאינטימיות, הוא הזדמנות בעבור שניהם לבחון מערכת יחסים שהייתה־לא־הייתה, לשאול על העבר ולשקם את ההווה.

הרומן "מסעות עם בתי" פורט באופן צלול ומפוכח על נימי הרגש הדקים ביותר שלנו ומעמיד דיוקן שובה לב של אב ובת, בדרכם המסועפת זה אל זה.

יאיר הראל הוא סופר, תסריטאי ומחברם של ספרי עיון בתחומי המדעים. "מסעות עם בתי" הוא הרומן הרביעי פרי עטו, קדמו לו "הקוראת בצללים" (הוצאת אפיק), "בולענים" ו"תחנת ויקטוריה" (הוצאת מטר).

עלילת הספר העבריות כואבת מציגה אירועים וחומרים היסטוריים אמיתיים לצד מצבים מומצאים־בדיוניים. היא מתמקדת בדמותו הטרגית של הרקדן החידתי ברוך אגדתי. ולצדו דמויות משניות – סופרים, משוררים, ציריים, אספני אמנות, מבקרי אמנות ומוזיקה, שחקני ובמאי תיאטרון – שחיו ויצרו בתל אביב בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה. כולם עסקו בחיפוש אחר מרכיבים של עבריוּת בתחומי התרבות השונים. העבריוּת נתפסה כתופעה המביאה לתמורה חילונית בתפיסה המסורתית של ה"יהדוּת" בתפוצות. זו נחשבה רחוקה הן פיזית, הן אינטלקטואלית, מייחודה של התרבות העברית המודרנית הנוצרת בארץ ישראל ובמיוחד בתל אביב. 

הקרבה המקצועית והאישית של הדמויות מאפיינת טרגיוּת. היא משקפת את אכזבתם מהיחס שזכו לו מידי פוליטיקאים ומעמיתים למקצוע. תוכן השיחות שהם מנהלים בדיוניהן מבוסס על זיכרונות שכתבו ועל התבוננות חודרת ברישומים ובציורים בני התקופה תוך ניתוחם הצורני והאיקונוגרפי. 

שתי גישות קוטביות מאפיינות את התקופה: מחד גיסא אינדיבידואליזם בורגני ומאידך גיסא קולקטיביזם. חלוצי. אגדתי, ממוביליה של הראשונה, מייצג את מאבק הדמויות היוצרות לשימוּר ההיבט האינדיבידואלי ביצירותיהם וכמו כן את כישלונם, בכניעתם לגישה השנייה שהייתה למקובלת ונחשבה "נכונה". 

זהו ספר פרוזה שני של אליק מישורי, היסטוריון אמנות, מבקר וחוקר מקורות האמנות הישראלית וזיקתה למסורת היהודית ולמחשבה הציונית. בין ספריו: לפסל אומה בוריס שץ פוגש את מחמוד מוח'תאר (רסלינג, 2024); מ"אפקים חדשים" ל"רוח אחרת" : אמנות ישראלית 1988-1948 (רעננה : למדא – ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2019); Secularizing the Sacred: Aspects of Israeli Visual Culture (Brill, 2018)