גיבורה על גלגלים

הטיסה של הזמרת קרן עידן מתבטלת והיא חייבת להגיע לתינוקת שלה בלונדון. אז היא עולה על יאכטה בנמל חיפה, בלי לדעת שזו רק תחילת האודיסאה שלה. הטיסה של צביקה, חובש במילואים, שאמורה לנחות בישראל, מופנית לקפריסין. וגם אצלו, זה לא יהיה השיבוש האחרון בתוכניות. כשתומר, עורך דין צמרת, ננעל מחוץ לדירה שלו, הוא נוסע לבית קפה שפתוח כל הלילה. שם הוא פוגש אישה שמטלטלת את עולמו, ומוציאה אותו למסע.

אלה ועוד הם גיבורי הלילה הארוך ביותר. בים, באוויר וביבשה, הם מנסים בכל כוחם להגיע הביתה. בדרך הם פוגשים זה את זה, מחפשים (ולפעמים מוצאים) אור ומשמעות בתקופה חשוכה. ומחכים, כל כך מחכים, שהבוקר יגיע.

אשכול נבו מגיש לנו יצירה סוחפת ומסעירה, המגששת אחר קרקע יציבה ובטוחה – על סף תהום. בעודה מעוגנת בכאן ובעכשיו, היא ממריאה מעל למציאות היום־יומית ונושאת עמה את קוראיה. ההצטלבויות העדינות שנבו רוקם בין גיבוריו יוצרות רשת ביטחון, המזכירה לנו שגם כשנדמה שהכול נשמט, עדיין אפשר להיאחז במילים, במוזיקה, באדם.

ספריו של אשכול נבו תורגמו ל־14 שפות, וזכו בפרסים ספרותיים בארץ ובחו"ל. ב"ניו יורק טיימס" תיארו את כתיבתו כ"מהפנטת", וה"קוריירה דה לה סרה" קבע שהוא אחד הסופרים הבולטים בדורו בעולם

נאוה צוקרמן, מחלוצות התיאטרון העצמאי והפוסט־דרמטי בישראל, פורסת באסופה זו שלושה טקסטים בימתיים נועזים מתקופות שונות של יצירתה, המפרקים ומרכיבים את השפה, הגוף והעשייה הבימתית, ומהדהדים, כל אחד בדרכו, את חותמה המיוחד כמחזאית, במאית ויוצרת פורצת דרך. 
״התיאטרון של צוקרמן מגיש לצופים הרבה אווירה. נקודות החיבור בין יצירותיה לבין הקהל משתנות מצופה לצופה – ובכך מדגישות את הייחודיות שלו. [...] המחזה מבקש מהצופים לעשות הכל בכדי לשמר את החופש הפרטי שהוא בסיס האנושיות לפי צוקרמן״. 
 ynet מרב יודילוביץ׳, 
 באסופה זו: איש נקודה אישה (1988), ג׳ודי יקירתי (2000), השיטה (2003).

נאוה צוקרמן היא במאית, מחזאית, מייסדת ומנהלת אומנותית של תיאטרון תמונע בתל אביב. ייסדה את אנסמבל תמונע ב־1981 ואת תיאטרון תמונע ב־1999, כבית ליצירה עצמאית ורב־תחומית בתיאטרון, במחול ובמוזיקה. ביימה כשלושים הצגות בארץ ובעולם, בין היתר בפסטיבלים מובילים כגון Singapore Arts Festival (1996), פסטיבל אדינבורו פרינג’ (1985–1996), Shakespeare Festival Gdańsk (1995), Dublin Theatre Festival (1996), פסטיבל עכו (1982–1988)ופסטיבל ישראל (1985–1990). יצירותיה זכו להכרה בין־לאומית ולפרסים רבים, ובהם Fringe First (1991), ופרסי מפעל חיים מטעם קיפוד הזהב (2000), שרת התרבות (2009), פרס אגמון (2022) ופרס רוזנבלום (2024).

ביובל השנים האחרון הפכה משום מה הקבלה בעיני רבים לפניה של היהדות. הנטייה ל'רוחניות' של בני עידן הניו־אייג', כשהיא משולבת בבוּרות במקורות היהודיים, מושכת אנשים ונשים אל המסתורין והם מדמים בנפשם כי יהדות משמעה אי־רציונליות. פרסומים כמו אלו על הזמרת הפופולרית מדונה שנעשתה תלמידת קבלה, מזינים את המערכת ומוסיפים לה מתלהבים חדשים. התוצאה העגומה היא שבחוגים נרחבים נתפסת כיום הקבלה כפניה העיקריים של היהדות, ולא קיימת כלל מוּדעוּת להתנגדות ההיסטורית הקשה לקבלה בקרב חוגים יהודיים נרחבים, לשוליותה האמיתית של הקבלה ביחס ליצירה היהודית האותנטית, ובעיקר, לטיבן האמיתי של התיאוריות הקבליות, אשר יתגלה בקלות לעיני כל אדם משכיל שיבחן אותן לעומקן.

מה כתוב שם, ב"זוהר הקדוש" ובכתבי "האר"י הקדוש"? האם האדם יכול "לתקן" את אלוהים? האם אלוהים יכול "לצמצם" את עצמו? האם הכתוב "אין עוד מלבדו" משמעו כי קיומנו מחוץ לאלוהים הוא אשליה?

הקבלה: אסונה של אמונת ישראל מביא בפני הקורא הישראלי העכשווי את העמדה היהודית־אורתודוקסית המסורתית, הדוחה את הקבלה כתורת שקר, ומבחינה בינה ובין התנ"ך והתלמוד, בהם היא רואה תורת אמת. עשרות רבות של ציטוטים מספרות הקבלה, על כל סוגיה ותקופותיה, ממוינים לפי הנושאים השונים בהם עוסקת תורה זו ומבוארים היטב בעברית בת ימינו, חושפים לפני הקורא את האמת על ה"סודות" הקבליים – מעבודה זרה ועד פראות מינית, ובשורה התחתונה: פורנוגרפיה של האלוהות המתעלה על כל מיתוס פגאני הידוע לנו מתרבויות אחרות.

ד"ר ישראל נתנאל רובין הוא מחברם של מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים ומרצה בבמות שונות. מחבר הספרים מה שאלוהים לא יכול (ראובן מס, 2016) וכפירותיו של הרמב"ם (ידיעות ספרים, 2023).