אהבה עד כלות הוא סיפור אהבתם של המשורר דוד פוגל ורעייתו עדה נדלר־פוגל כפי שהוא מצטייר ממאתיים עשרים ושלושה מכתבים שהשניים החליפו ביניהם במהלך חמש־עשרה שנים (1940-1925). אלה היו שנים דרמטיות בתולדות העולם וגם בחייהם של בני הזוג, שפרשת אהבתם, על שלל תהפוכותיה, נחווית כגדולה מן החיים. בחליפת המכתבים מתגלה, לראשונה, דמותה של עדה נדלר־פוגל. צעירה יהודייה מרשימה, בעלת כוחות נפש נדירים, שאיפות והתלבטויות גדולות; וגם, כמו אהובהּ, דוד פוגל, דמות המשקפת את רוח התקופה באירופה בין שתי מלחמות העולם: מרחבים עתירי תרבות, פתוחים ומפתים, שלפתע נסגרים ואחר כך נאטמים, והיהודים שנלכדים בהם חשופים לציפורני הטורף.
יצירותיו של דוד פוגל, אלה שראו אור בחייו (לפני השער האפל, 1923 ; בבית המרפא, 1928 ; חיי נישואים, 1930-1929 ; נוכח הים, 1934) ואלה שראו אור לאחר מותו (לעבר הדממה, 1983 ; תחנות כבות, 1990 ; רומן וינאי, 2012), עמדו בלב כמה סערות ספרותיות. כך אירע הן בשל היותן מופעים נדירים של כישרון ספרותי מופלא והן משום שהן אתרי מבחן של כמה סוגיות יסוד בעולם היהודי: יהדות ועבריות מול אירופיות; היהודי הנודד מול היהודי השורשי; הכתיבה בעברית מול כתיבה בשפות אחרות; גבריות (יהודית) מול נשיות (גויית); ספרות "אפלה" ו"חולה" מול ספרות "בריאה" ועוד. לכך יש להוסיף את העובדה כי לקריאה ביצירותיו של דוד פוגל נלוותה אצל הקוראים העבריים תחושה של ביקור באזורי סְפר מוסריים, המדיפים ריח משכר של תאוות וסטיות, הרחק מהפוריטניות הקדושה של הספרות הארץ־ישראלית החלוצית בת הזמן.
מכתבי האהבה של דוד פוגל ועדה נדלר־פוגל מאפשרים לנו הצצה מעמיקה באזורי הסְפר האלה, אבל גם בחיים בצל קשיי קיום "טריוויאליים": עוני, מחלות, חיים בנפרד במרחקים גדולים, ולקשיים מאוד לא טריוויאליים: חיים ומוות בתקופת השואה. בזכות המכתבים בין שני האנשים המאושרים והאומללים האלה אנו זוכים למסע אינטימי באחת התקופות התוססות בתולדות אירופה, שבה אירעה הקטסטרופה הגדולה מכולן.
פרופ' דן לאור, שבידיו הפקידה תמרה מזרחי־פוגל, בתם של עדה ודוד פוגל, את צרור המכתבים היקר של הוריה, ההדיר אותם בשיתוף עם ד“ר רחל סטפק וכן הוסיף לאהבה עד כלות מסה ביוגרפית רחבה ומאירת עיניים.