"אם מסתכלים על הקוקאין, רואים אבקה. אם מסתכלים מבעד לקוקאין רואים את כל העולם."
לכתוב על קוקאין זה כמו להשתמש בו. כל הזמן אתה רוצה עוד חדשות, עוד מידע, והממצאים עסיסיים, אתה כבר לא יכול בלעדיהם. אתה addicted, מכור. גם אם הסיפורים בנויים על פי סכמה כללית שכבר הבנת, הפרטים מרתקים אותך. והם נתקעים לך בראש עד שסיפור אחר, לא ייאמן אך אמיתי, תופס את מקום הסיפור הקודם.
אתה רואה איך סף ההתמכרות עולה ועולה, ואתה מתפלל לא למצוא את עצמך במצב של קריז. בגלל זה אני ממשיך ללקט אותם עד לזרא, יותר ממה שצריך, ולא מצליח לעצור בעצמי.
מדווחים על כך בוודאות, אחרים מדברים על שמועה. אני לא יודע מה לחשוב, ואם אין בזה כלום, לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה נפוצו שמועות כוזבות על גיבורים ראשיים בעולם הסחר בסמים.
בשבילי החדשות האלה הן להבות שמתלקחות במהירות מסחררת. אגרופים מחרישי אוזניים היישר בבטן. אבל למה רק אני שומע את הרעש הזהע ככל שאני שוקע במצולות הימים המולבנים מקוקאין, כן אני קולט שאנשים לא יודעים. בשיפולי הערים הגדולות זורם נהר, נהר שמוצאו בדרום אמריקה והוא עובר באפריקה ומתפצל לכל עבר. גברים ונשים שעוברים בוויה דל קורסו ברומא ובשדרות פריז, נפגשים בטיימס סקוור ופוסעים בשפל ראש ברחובות לונדון. הם לא שומעים כלום? איך הם סובלים את הרעש הזה?
רוברטו סביאנו נולד בנפולי בשנת 1979, למד פילוסופיה והתמחה בהיסטוריה של דרום איטליה. כיום הוא עיתונאי, שמאמריו מתפרסמים בכתבי עת רבים וחשובים ברחבי העולם. בעברית ראו אור ספריו: היופי והתופת, קאמורה - המאפיה של נפולי.